יוני ב4, 2007

הייתי ממליץ עליהם לחמם את המופע של מתיסיהו. רגאיי הולך עם חסידי בקלילות בלתי נסבלת. "אין יאוש בעולם יה בה בה בה", שרים הלויכטר ושות' .  "יש ערפל בתוך גני שמסתיר לי את האור, אך קרן שמש בחלוני אני פורש

הקול הגבוה הזה שנשמע לי תחילה זמרת – קורא לצלול ליום סגול, לצאת מהחשכה, לפשוט את הפחד מהגוף. השיר מתחיל רוק מידטמפו, קול לחוץ-צעקני  מדי לטעמי, מנסה להתגבר על גיטרות רוקיסטיות. מנסה. הטקסט עוסק בביאוסים הרגילים של אנשים שמחפשים לעצמם

צריך כוח בחיים להמשיך, וכשצועקים את זה – משתחררים. יש תחושה שזה מה שרצתה להשיג הזמרת. הילה הלוי בטח הייתה רוצה להגיע למעמד סולנית "היהודים", רק שיהיה לה הכוח לזה. בינתיים, זה לא. לעצם העניין, הביצוע לשיר מתחלק לשני חלקים

 כל הקלישאות, הדימויים והפסוקים הכי באנאליים על ירושלים התכנסו לשיר של יוניפילו, שהוא למעשה שיר הלל לעיר הקדושה בהיפ הופ. האופנה מחייבת לעשות משהו עכשווי, הגם שהלחן הוא "חסידי". המוטו: יש להעלות את ירושלים (שהיא מאורתם של יוניפלו) על ראש

בדפי היחצנות מציינים כי "ההשפעות המוסיקליות שספג בבית אמו ריימונד אבסקסיס, מלכת הזמר המרוקאי (ואללה,  היא המלכה של הזמר המרוקאי?) הביאו לשיריו תבלון של מוסיקה צפון אפריקאית המשולב ברוקנ'רול מערבי". הפכתי את הדיסק והפכתי ואת התבלון לא מצאתי. אבל מה

נתחיל בצפירת הרגעה: יפה ירקוני סומפלה לשיר הזה, למי שמחפשים פירור מהמקור. הבילויים אגב, מודים לה על העטיפה על שיתוף הפעולה. מגיע לה. היא יצרה את המיתוס. עכשיו צריכים את הבילויים כדי לנתץ אותו. מתחילים בסיור גיאוגרפי אבל לא במקום

הסיטואציה שכיחה: הבנאדם מתגעגע לעברו, לשכונת ילדותו, לבית הישן, לשביל הישן, לאבא-אמא. לנעוריו. המחשבות אופפות אותו בלילה כשהוא שכוב במיטתו.  אחרי פתיחה אוריינטאלית בצלילים מזרח משכרים, יהודה מסס מסלסל את הטקסט הפשוט בקול מאונפף משהו שאינו מסתיר את הגעגוע האמיתי למחוזות

סינגל שני לצעיר המבטיח-מוערץ-יפיוף מלוד. אחרי "מעיל אחד בגשם", נערמו ציפיות, והנה, מגיע השני. שיר על רוחה המשתנה והנודדת של בת צוענייה. בהקשבה ראשונה, מסתמן כאן כיוון שמזכיר את הפרויקט של עידן רייכל, במיוחד בלחן היפה של אסף צרויה, בעיבוד