כמה פעמים צעקו לו מהקהל: "יאסו יודה". ויודה, עם כול האפר והאבק והיגון – מעולם לא שכח את נפש קהלו. גם כשהוא שר עוצמות של כאב, תמיד ידע לחזור ולשמח, לא כאקט מסחרי. זה עניין של יושר פנימי, כאילו אמר, אחרי הטראומה יש חיים. אחרי המוות תגיע עוד חתונה.
כמו במוסיקה העממית השורשית, עצב וכאב דרים אצל פוליקר בכפיפה אחת לצד שמחת חיים. אין קרן אור בלי אפלה. אין ריקוד בלי דמעה. זה פוליקר. הכפיים והרמבטיקו, אבל גם של אדם שממשיך לחוות עומק של כאב. כשבתוכו הלב נשבר, כשהוא שר "לאן את נוסעת, לאן את נוסעת, שנים וכלום עוד לא נמחק" ("אפר ואבק") כבן הדור שחווה את טראומת השואה.
כאב זה גם הנסתר. יש משהו שעוד לא הספקנו בחיינו, יש עוד אהבה שלא אהבנו, שר פוליקר ב"זה הילד שבך", מוסיקה קולחת, קצב טוב שמריץ מלודיה.
חולצה שחורה, מכנסיים שחורים, גיטרה בעמידה, בוזוקי בישיבה. מוסיקה יוצאת אצלו מבסיס של צניעות. לא החנפה, לא תאטרון, לא קטעי קישור, בטח לא בדיחה. אם קישור – אז הקטעים האינסטרומנטליים המלהיבים כמו "טראנס אוריינט", תערובת ים-תיכונית מלודית.
קחו את "אני רוצה גם" בקצב דאנס. פוליקר משתחרר מאיזו תחושת כאב-בדידות-מלנכוליה ויוצא בפרץ קצבי, קצב דאנס פט-שופ-בוייסי, משהו מ- .U2 שילוב קצב ואמירה תזזיתית, על האדם-שרוצה-הכל-הכי-יפה-הכי-מהר-הכל-לימוזינה-מונה-ליזה-אוריגינאל. גם בקטעי הדאנס פוליקר לא רוקד. זה הוא.
"מנין הוא בא? – מרוק. אשכרה רוק. "חופשי זה לגמרי לבד", "משמרת לילה" של "בנזין", למשל. "יום שישי את יודעת".
ממוסיקה יוונית? רמבטיקו? בטח. מה זה "עיניים שלי", "בוקר יום ראשון", "אלקו", "כפיים", "ירדו הבחורים", אם לא מוסיקה יוונית.
מה זה אומר? שהוא אחד מכאן. שמע זה וגם מזה. ששורשיו נטועים בהרבה חצרות. מצד שני: מהמוסיקה היוונית פוליקר יצר את הפופ היווני שלו – "חלון לים התיכון", "לכשתגדל", "הצל ואני".
גם בדאנס יש לפוליקר אמירות אירוניות כמו "והילדים באים", על הילדים שהשאירו אחריהם תמימות ונעורים ולמדו להיות זאבים ואויבים. גם בדאנסים יש סיפורים עם מוסר השכל כמו "רומנטיקה זולה", סיפור על אהבה אבודה.
אבל פוליקר זה גם מנגינת סיקסטיז תמימה ב"מה יהיה יהיה", היבט נוסטלגי על העולם הקטן של פעם לעומת הפחדים והחרדות של עכשיו. זה גם פוליקר של רוק נוקב ומחוספס ב"קין", חשבון אישי, או הכאב החודר של "יורם" ו"פרח", וכמה אמת אישית יש ב"דברים שרציתי לומר", על התהיות הגדולות שמעבר לשמחה.
"ערב טוב יאוש, לילה טוב תקוה", שר פוליקר ב"איך קוראים לאהבה שלי", על המבוכה הגדולה של החיים באיזור, תחושה של "יכול להיות יותר טוב, יכול להיות אסון", אלבום שעוסק בתסביכים, בתהיות, בסימני השאלה הגדולים של הקיום, והוא מתומצת בשורה: "האמת על עצמנו היא הפחדים בתוכנו
הפחדים שלו הם הפחדים של יעקב גלעד. הם נעים בין תחושת חושך מוחלט לקרן אור בקצה המנהרה החשוכה.
פוליקר שר על מליון פחדים שמשתקים אנשים רגישים, שלוקחים אותך אל אי בודד. על מבוי סתום גם ביחסים בינאישיים. פוליקר שר מתוך התבוננות פנימה, מתוך בחינת חרדותיו, נע בין יאוש לתקווה, מציב סימני שאלה גדולים.
את התסביכים, בתהיות, את סימני השאלה הגדולים של הקיום, מתמצתים גלעד את פוליקר בשורה: "האמת על עצמנו היא הפחדים בתוכנו
ב"בתוך הפקק האינסופי", פוליקר שר על מצב של המתנה, של אותן חדשות, של אותם שירי מולדת ודיבורים על מלחמה ועל אין שלום. אלא שכאן התחושה היא של הצטרפות לקוטר הכללי של ביאוס ויאוש. וב"פרח" (צרויה להב) זו הילדה הקטנה שהמלחמות הקדושות את חייה לקחו. ושיר יפהפה שמשדר את עומק עוצמת המחאה.
השיר "לא מתוק של אף אחד" מסתיים בצליל אלקטרוני כבר עם ניחוח מזרחי, מה שהופך את ההתבטאות של פוליקר לתפילה של כאב, כמו זה בעצמותיו. או העיבוד לגיטרות אקוסטיות ב"כל פעם שאומרים" (יענקל’ה רוטבליט), שמאפשר לפוליקר להביע את מלוא עומק קדרותו.
וכשפוליקר שר "לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי/ בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת/ ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי/ כמו בקשתי דבר, דבר שאבד", זוהי הקלאסיקה הישראלית הים-תיכונית הכי אותנטית שנוצרה כאן בשנים האחרונות.
קול מעומק הנשמה, משדר החרדה בלי להתבכיין. ככה שרים. בעוצמה מופנמת. והמנגינה – איך לתאר יופיה במילים.
3 Responses
הכל נכון, ניתוח מצויין. אין כמו פוליקר..ליגה אחרת לעומת כל שאר האמנים בארץ.
מדהים…איזה ניתוח מצויין לאמן הכי מוכשר במדינה הזו
הוא אדם מדהים..איזה מזל שקיימת מוזיקה כזו פשוט גועל נפש כל הרדיו של היום.. מי זאת קרן פלס הטיפשה הזו? היא אשכרה טיפשההה גם איה כורם מטומטמת… הכל בולשיט, איזה כיף לקרוא הערכה כזו על אמן…
יוסי משיב: תודה.
כתבה מעולה ומהנה מאוד כל הכבוד!
זמר מעולה והכי מוכשר בארץ.