לא חובה להיות בן חמישים-שישים-שבעים-שמונים כדי להתרפק. בשבת (12 בדצמבר) נחגוג לפרנק סינטרה יום הולדת 100. נלך על בלדות ממיסות. הוא היה גם מה שנקרא Crooner. מי שיגיד שמלציונר – זה בסדר. אני מקבל את פרנק סינטרה גם בכובע הזה. קרונר.
כמו אלביס והביטלס, סינטרה חצה וחוצה זמנים. יכולים לאהוב או לשנוא אותו. הוא אינו מתכונן להיעלם. קולו יישאר. מבחינתי – גדול הזמרים של המוסיקה האמריקנית. כשסינטרה שר  "איי גט א קיק אאוט אופ יו", הוא חי ונשם את הקיק.
מספר תחושות בשליטה קולית. כל הברה יצאה ממנו הכי אותנטי. סגנון בפני עצמו. זמר הג'אז, הפופ. לא היה ולא יהיה מי שישווה לו. אני מנסח זאת כך: זמר הג'אז הנצחי היה כוכב הרוק הראשון של אמריקה גם במשמעות של תולשות שערות.
מחפשים אצל פרנק סינטרה את הקול, ההגשה, את הפרייזינג והתזמור העשיר והמדויק. השירה המאוד גמישה, הליטוש הזה. הגרוב הטבעי, הזורם. כשכחול העין אימץ שיר – הוא הפך לשלו.
אל תתייחסו לשירים מטה רק כאל כאוסף  נוסטלגי, שמחזיר לימים ולילות של הסרט בשחור-לבן. כל שיר נשמע כאילו סינטרה עצמו כתב אותו. הכריזמה, השליטה, הביטחון. המוסיקה של סינטרה אינה מתכוונת להיכנס לגנזכי הפנתיאון של ענקי הפופ והג'אז. היא חיה, נושמת, שייכת, עדיין מענגת, מלהיבה. הפי ברסדיי בלו אייז.

וידיאו: My Way