טונו המתגעגע אך הלא משתפך של גיל מוזס מצליח לתרגם תחושות: "חזרתי שוב אליך/ כשבוי אחריך/ מלא תשוקות מרובות, מלא תחושות טעונות". שיר ערגה שמדבר על שיבה לארץ ילדות, אחרי שנים של ריחוק ב"עולם לא מושלם". המלודיה נקבעת כבר בבית הראשון, והיא שבה וחוזרת וחוזרת ארבע וחצי דקות בטון מפוייס וזחוח ובטקסט שאומר – אין מה לעשות "למרות הקשיים/ וסכנת החיים/ רגשותיי באזיקים/ אליך הם קשורים". קצב קצת נאיבי, קצת נדוש, ובכל זאת בטון הגבוה, במנגינה הנעימה מצליחים "הסנדלרים" לבטא את רוחו ההומייה של היוצר. יש כאן איזשהו קסם.
