מוסיקה ג'אז

גם אני מחאתי כפיים כעבור 66 דקות. מתי מוסיקת ג’אז הצליחה להפנט  ככה.  הפסנתרן הזיקיתי, באחת משעותיו היותר יפות. את האימפרוביזציות האלה ניגן ג’ארט בקונצרט ב-1975 בקלן, גרמניה.   ג’ארט הוא מסוג הנגנים שיוצר מבנים מלודיים מפתיעים תוך כיד אלתור, מהסוג שמספרים סיפור. קונצרט  של

לא רגיל, ששני טנור סקסופוניסטים מתחברים בהרכב, ועוד נהנים מכל רגע. אל קון וזוט סימס הקליטו את 9 הטרייקים בנו-יורק של 1960. ההקלטה נשמעת חבל-על-הזמן, פריכה, טריה. קליטה. הסגנונות: בופ. COOL. כל מועדון ג’אז היה מתנפל על דואט כזה גם

מה שהבאד פלוס האלה עשו ל"מריח מריח נעורים" של "נירוונה". עיבוד מפתיע, יפהפה.  הם גם מטפלים ב"לב של זהב" של "בלונדי" וב"סרט" של "אפקס טווין".  איאן איברסון בפסנתר, דיויד קינג בתופים ורייד אנדרסון בבס הם טריו הג’אז הכי פחות שגרתי

ג’אז במצברוח של סערה חורפית? ממש לא. זהו מבחר ווקאלי מלו-סנטימנטלי. למשל: הביצוע הנדיר האולטימטיבי של נינה סימון ל"נה מה קיטה פה". תקבלו חורף של פאב אפלולי מפגי לי של "קפה שחור" וצ’ט בייקר של "בורן טו בי בלו" בליווי

אם יש לכם מדף לדיסקים מונומנטליים, השאירו מקום לדיסק הזה. ג’ון קולטריין בשעותיו היותר יפות. הקלטות אולפן ולייב מ-64’ ו-65’ (פסטיבל אנטיב, צרפת) עם הקוורטט שכלל את מקוי טיינר בפסנתר, ג’ימי גריסון בבס ואלווין ג’ונס בתופים. וכדי להבין איך קולטריין

את מי אתם אוהבים יותר? את בייקר הזמר הרומנטי או את בייקר החצוצרן הלירי? בדיסק שניהם גדולים. הכול נמצא בשני הטרייקים הראשונים. הוא שר "מגע שפתייך" ומחצצר "עיניים שחורות יפות". קולו רך שמשדר סיפור קודר. צליל החצוצרה הוא סווינג חם

ליד השם צ’ארלס מינגוס, הבסיסט האגדי, מופיע באנציקלופדיות הג’אז גם הטייטל "פסנתרן". את הסולו הזה הקליט מינגוס ב-1963, והצלילים "מסגירים" נגן שיוצר תוך כדי נגינה, עם טאץ’ הרמוני וטון עשיר שמצלצל נהדר. יש משהו "קצת אחרת" בנגינה של מינגוס, כשפיסגת

ג’ון מקלפלין בגיטרות וזקיר חוסיין בטבלה במבחר הקלטות ממסע ההופעות באירופה שהגיע גם לישראל במהלך 1999. איתם היו על הבמה שריבינאס במנדולינה וסלוונגנש בקנג’ירה, גאתאם ובמרדינגאם. הקטע הפותח "5 בבוקר, 6 אחה"צ" הוא 18 דקות של דיאלוג גאונים בחיבור של

קראל באווירת איזי ליסנינג באלבום שרובו בלדות רומנטיות וגם בוסה נובה בניצוחו של קלאוס אוגרמן ועם הסימפונית של לונדון. קראל נשמעת מיושנת משהו בעיבודיו התזמורתיים של קלאוס אוגרמן, אבל הביצועים שלה ל"לאב לטרס" "אולי תהיה שם", "הלילה שכינינו אותו יום",

קראל הפסנתרנית והזמרת, אחת מתגליות הג’אז הגדולות של השנים האחרונות, הלכה על אלבום שחלקו הגדול הוא שיתוף פעולה עם אלוויס קוסטלו (מילים, לחן לסירוגין) אל תצפו לאלבום סטנדרטים רגיל. זה אלבום יותר מורכב, בעיקר בטיפול שלה בשירים חדשים. הצטרפו אליה שני

לא בכול יום מזדמן לאמן ישראלי לעבוד עם צ’יק קוריאה על אלבום חדש. את אבישי כהן, הגדירו המבקרים בארה"ב  כג’אזיסט הישראלי המבטיח ביותר שהגיע לארה"ב. ה"דאון ביט", מגזין הג’אז הנודע, הכתירו  "כהבטחה הגדולה בג’אז העכשווי". הוא היה חבר ב"אוריג’ין", של קוריאה

איטליה מוציאה מקרבה כישרונות ענק. ג’וליאנו הוא הסקסופוניסט שכל פסטיבל ג’אז יקפוץ עליו. הצליל שלו באלט מזכיר ענקים כאריק דולפי, ובסופרנו את סטיב לייסי. אבל במחשבה שניה, ג’וליאני הוא ג’וליאני. 8 מ-11 הקטעים מקורים. THE BLESSING הוא דוגמא לכשרון ג’אז

הנה אלבום ג’אז שאפשר להמליץ עליו בלי להסתכן. גולסון, מלחין פורה של "סטנדרטים", נגן טנור סקסופון, שוכן כבר שנים בפנתיאון של הג’אז, התגייס להקליט את קטע הנושא לסרטו החדש של סטיבן שפילברג "טרמינאל 1", שהיווה פלטפורמה לאלבום חדש, משהו שיענג

לא קל להתחרות בביצועים קלאסיים לשירים מוכרים. קארין אליסון זמרת ג’אז, בעלת אלט ייחודי, לקחה אתגר לעשות קאברים לכול השירים היפים שהיא אוהבת, פופ או פולק. לא קל למשל להתחרות ב"בפעם הראשונה שראיתי את פניך" של רוברטה פלאק. הביצועי של

קטע מספר 3 "אחד הולך לשם לבד" דואט בין הסקסופון של יאן גרברק לויולה של קים קאשאקשיאן הוא מהמומנטים האלה שמחלחלים ומפעפעים ולא נוטשים אותך. דיסק באווירה אירו-ג’אז חורפית, גרברק בטנור ובסופרן סקסופון, גם בקלידים ובסמפלרים, קאשקאשיאן בויולה, מאנו קאצ’ה

חברת ECM האירופאית היא שפתחה את הדרך הראשית למת’יני לפני שעבר ל"גפן". את הסיפור הוא מספר בספרון המצורף לדיסק האוסף, שנפתח ומסתיים עם הרכב טריו – "ברייט סייז לייף" (1975) ו"לונלי וומן" (1983) בשניהם – מת’יני בגיטרה, בוב מוזס –

מונק מוגש קצת אחרת בטעמו של הפסנתרן המחונן מפנמה. דיזי גילספי ווינטון מרסליז הכירו בכישרון הצעיר. פרז מחפש קומבינציות הרמוניות חדשות, והעיבודים שלו נושמים ותוססים, מוגשים ברוטב מרוכז מאוד של מקצב לטיני. פרז לא עושה שריר להראות טכניקה מהממת. הוא

דיאנה קראל מקדישה את הדיסק לשלישיית נט קינג קול, זמר הבלדות בעל הקול המתוק-קטיפתי. קרול אינה מציגה טווחי קול מלהיבים, היא גם אינה עושה מאמץ כלשהו. כל מה שמייחד אותה זו גישה סווינגית רכה לחומר של קול ושיחזור התיזמורים המאוד

ככה מעריציו הרבים אוהבים לשמוע אותו: סולידי, ידידותי לאוזן, לירי מאוד, מלו. הקו פופוליסטי: הפתיחה "הגטו" היא סגנון מובהק של "סנטנה", עם אלמנטים פאנקיים של ג’ו סאפל בקלידים החשמליים. גם "אל באריו" ממשיך את הרוח הלטינית, ובנסון כהרגלו "מתחרה" עם

עכשיו זה סופי: סטיוארט עבר שינוי סגנון. פופ ורוקנ’רול אאוט. ג’אז מיינסטרים – אין. זה הפרק השלישי באימוץ ספר השירים האמריקני. סטנדרטים אחד-אחד. כמו בשני הקודמים הטיפול מעודן ומלטף בקול הצרדרד. הזמר הסקוטי או-טו-טו בן 60 מאוהב בשירים הישנים, "נייט

ג’אז קפה נשמע כמתכון למוסיקת רילקס, ולא היא. האוסף הוא סלט עם הרבה ירקות ופירות. זה גם לא בדיוק  SMOOTH  ג’אז, אלא תמהיל רס סגנוני קצבי.  אני לא מדבר על זמרים מוכרים כמו נינה סימון, סרג’ גינסבורג, קווינסי ג’ונס, סרג’יו

אתה נדהם מצליל הסקסופון על הפתיחה ETERNAL ALL. שמונה דקות של ג'אז שיש בו כמעט הכל. מרקוס הוא אחד הממשיכים המרתקים של דור הנפילים. הדיסק מזכיר את "מעגלים נפשיים" של רולאנד קירק. מה שעוד הופך את האלבום לחובה הם העיבודים.