מה שהוא עשה ל"מריח כרוח נעורים" של "נירוונה". אחלה סווינג שבעולם. האם פול אנקה (64), אליל סוף החמישים-תחילת השישים ("דיאנה", "קרייזי לאב", "יו אר מיי דסטיני", המלחין של "מיי וויי" , "היא ליידי") רוצה להיות הממשיך של פרנק סינטרה? ועוד
מצעד פזמוני הרבי הנקוק כבקשתו שיהפוך למצעד כבקשתכם. להנקוק, הג’אזיסט המהולל (בן 65) יש מה להציע. "אפשרויות" בשביל הנקוק זה ללכת לזמרים שונים, שמסקרנים אותו, שמאתגרים אותו, בעיקר בתחום יצירת לבוש חדש לשירים. הנקוק מאחורי הפסנתר תפר עיבודים לג’ון מייר ב-
ביירד הגיטריסט מאוהב בבוסה נובה, ואחרי כתריסר אלבומים שהקדיש לסגנון, הוא הולך על עוד אחד. ביירד משתף זמרת נפלאה, מושה אדנט, שאני שומע בפעם הראשונה בקטעים "סו דנסו סמבה" ו"פוטוגרפיה" (ג’ובים). הפריטה שלו ב"ההשראה שלי" מסבירה מדוע הוא נחשב לאחד
לפעמים הג’אז הכי כייפי נובע מהפשוט. קרטר, איש הבס, מהנגנים הפתוחים בג’אז, וירטואוז ומשתף פעולה, הלך על המינון הכי נעים, עשיר ומלודי, התנסויות עם סטפן סקוט בפסנתר, סטיב קרון בהקשה לואיס נאש בתופים. מ"יום אחד הנסיך שלי יבוא" הם עשו
זה מסוג הסאשנים שמצדיעים לנגן הבס, מקרופון מיוחד לכלי, ומדובר באחד הטובים בעולם, הדני המעולה בן ה-53. איזה נגן. נילס מנגן ג’אז על בסיס מסורות שוודיות ודניות, אבל הוא מגוון ופתוח לסגנונות, עיבודים ונגנים. JUST IN TIME זה פאנקי מלהיב,
דילמת מפגש הקלאסי עם ג’אז מצליחה להיפתר כאן בחלקה. שני גאונים, פיטר בפסנתר ג’אז, פרלמן בכינור קלאסי מנסים להצטלב, לנגן זה לצד זה, בהרמוניה. המבחר קובע. אני מעדיף את "למה לחשוב על המחר" המסיים, קטע של פיטרסון שבו קיימת אינטרקציה
המוזיקה הזו מחזירה חצי מאה אחורה, אבל עדיין נשמע טרי כמו החדשות של מחר. צ'ארלי פרקר מגן האלט הגדול ביותר אי פעם מת בגיל 35, לפני שהצליח להמציא את עצמו מחדש, אבל הוא המציא מחדש את הג'אז. אלבום למי שרוצה
שלושה דיסקים מסדרת ה"אולטימייט" של "וארב" מביאה שינוי קונספט בבחירת ה"בסט אופ" של נפילי הג’אז. הבוחרים הם ענקי ג’אז עצמם. ניקולס פייטון בחר קטעים של המחצצר האגדי, קליפורד בראון, אוסף של חצוצרה עשירה ופריכה. וויין שורטר הטביע חותמו האישי באוסף
את האוסף ליקט לטעמו ריי בראון, הבסיסט האגדי, שניגן עם פיטרסון משך שנים. הסימביוזה ביניהם ראויה למאמר, אבל כל קטע שווה יותר מאלף מילים: זה REUNUION BLUES עם מילט ג’קסון על הויברפון, או "לפעמים אני מאושר", הקלטה מ-1961 זה ג’אז
צ’ארלס לוייד מנגן 13.50 דקות "מה נקיטה פה" של ברל. מה אפשר לעשות עם השיר הזה 13.50 דקות. אז זהו שלוייד עם הרביעיה שלו לוקח השיר למחוזותיו היפים והייחודים. זה הקטע הלא מקורי היחיד של לוייד. ההמשך הוא יציאה למסע
מישהו כתב שרק אלהים יכול להעניק לזמרת קול כזה. קשה להתווכח איתו. ההקלטות הן משני פסטיבלי מונטריי ב-91 (הרוב) וב-97. היא מגיעה ב"פרייר דאנס" לטווח נדיר בגבהיו, והיא יודעת לאיזה סטנדרטים לתת פרשנות: "יו דונט נו ווט לאב איז", "מיי
האלבום יצא במלאת לקוניק 30. לפי הרפטואר כאן, גילו לפחות 60. הוא עושה את "איי אם ווקינג" של פטס דומינו, הוא מנגן בוגי, הוא חוזר לשורשיו הניו-אורלינסים ומשתף הכומר ג’יימס מור בגוספל "תמיד יש פעם נוספת", חריג בדיסק. בקטע הנקרא
בבריטונו העמוק, מהוגני עושה מ"סין, סילד אנד דליוורד" של סטיווי וונדר אקפלה נהדרת. מתפקד על תקן טרומבון ב"פרייד אנד ג’וי", שר את "דמעות של ליצן" של סמוקי רובינסון בעיבוד לגיטרה אקוסטית, את "הושט את ידך אהיה שם" בסטייל דו-וופ. את
כשהיא שרה MOANIN הקלאסי, זה מספיק להבין באיזו זמרת מדובר. ואחר-כך ב"כל אחד מבקש רחמים" היא מציגה קו בלוזי. אוליסון שרה "ביי ביי קאונטרי בוי" של בלוסום דירי ואת "בלו מוטל רום" של ג’וני מיטשל וגם "עיני מלאך", "כמה זמן
אני מקבל בברכה כל אוסף של סינטרה, ושיקראו לזה שירי אהבה, או משהו אחר. סינטרה מצוטט: "הייתי בר מזל בחיי שעשיתי קריירה ממה שהכי אהבתי: לפרשן מוסיקה מופלאה" חמישים שירים ועוד דיסק מהופעה חיה בפריז מראים פרשנות סינטראית מהי. בדרך
מיהרו להכתיר אותו "הסינטרה הבא". כדאי לא להיסחף. הוא לא סינטרה בשום היבט. צ’ינקוטי עשה את מוקדם מהצפוי. כבר בגיל 18 הוא הגיע לאחת השחרות הראשונות של זמרי הג’אז. זמר פסנתרן, יפה תואר (מקדם קריירה לא מבוטל) שר בסגנון הסמות’
וושינגטון הולך בדרכו. הוא אחד הסקסופוניסטים המצליחים ביותר בג’אז. מנגן משהו שנוגע בסול שנוגע בפופ. סופרן סקסופון מבצע בלדה קליטה כ"אינך יכול לעצור את הגשם?" וסקסופון אלט שעושה את "נגן את הגרוב בשבילי" פריך מאוד. גרובר מספק המינון בין בלדות
"מרסי, בון סואר", אומר גץ לקהל, ופותח ב"גראנד אמור" של ג’ובים, ואנחנו מקבלים את גץ כמו שאוהבים לשמוע. פריס 1982. טנור-סקס הכי חם בעולם, רביעייה שעושה פיור ג’אז, וכנראה שבפריז זה נשמע אחרת. הסקסופון של גץ פריך ואלגנטי, והפסנתר של
ההקלטות מ-96 מאששות את ההצדקה שבציפייה לכל דיסק חדש שלה. יש בו אלמנטים שהופכים אלבום ג’אז ווקאלי למרגש. טונים מבוקרים שמשדרים MOOD והארה פנימית. קחו את DREAMY של ארול גארנר וסידני שאו. מישהו כתב שהשירה שלה מזכירה את הנגינה של
להקשיב לקית’ ג’ארט באימפרוביזציות סולו פסנתר – זו חוויה מהסוג שלא מקבלים בכול יום בהקשבה לדיסק חדש. זה סוג אמני הג’אז, שאתה שומר לו אמונים, ומתעניין בכול חדש שלו. הניסיון מלמד כי ג’ארט תמיד ייקח אותך לשטחים חדשים, יצלול לעומקים שהוא
מהקשבה להקשבה, מגלים עוד דברים מרגשים בנגינה שלה. שמעתי את ברבר בארץ, ידעתי שהיא מיוחדת, אבל כאן יש מימד אפילו מפתיע, ביחס לציפיות. 10 שירים-סיפורים חדשים מושרים בטונים אינטימים נוגים תחושתיים. דוגמית: "יכולתי לאכול את מילותיך", שיר אהבה לפרופסור, סקס
מתיני הגיטריסט והיוצר מנסה 25 שנה להרחיב גבולות המרחב המוסיקלי שלו. שם האלבום, "לדבר על העכשיו" מבטא את המוטיבציה הזו. בסיס האנסמבל שלו נשאר הפסנתרן לייל מייס, פרטנר ליצירה, נגן הבס סטיב רודבי. מצד שני, הוא הכניס חדשים: המתופף המקסיקני
זה כבר אלבום שמיני של הסופרגרופ הכוללת את בוב ג’יימס (קלידים), לארי קרלטון (גיטרה), נתן איסט (בס, שירה), הרווי מייסון (תופים). אחרי עשר שנים ביחד, הם ממשיכים ליצור SMOOTH ג’אז גרובי, אלגנטי ומלודי. מיומנותם של הנגנים בולטת בקטע לירי שקט
הפסנתרן והמלחין איברהים, יליד קייפטאון, לקח את טריו הג’אז שלו וחיברו עם 80 כלים של הסימפונית של רדיו מינכן. דניאל שניידר שעיבד את 11 הקטעים כתב הפתיחה ITUS, סימפוניה עם קצב של 6/8. כל השאר זה איברהים, המחפש הדינמיקה והצבעים
וניגש מיד לרשימה. סוני רולינס בסקסופון מנגן "במצברוח סנטימנטלי" עם רביעיית הג’אז המודרנית, קנונבול אדרלי גם הוא בסקסופון עושה את "גודביי" עם הפסנתרן ביל אוואנס. מיילס דיוויס את "מתי אתאהב?" עם שלושה מתאבנים כאלה – קשה להתווכח כאשר מדובר בקונספט
היחס שלי לספיירו ג’יירה מעורב. לפעמים היא נשמעת לי "מכונה משומנת", פיוז’ן מצוחצח אך לא מחלחל, ועיתים זה צירוף מענג של ריתם אנ’ בלוז ושאר תבלינים לטינו-איספניים. ככלל, האוסף מעיד על חבורה מהוקצעת בהנהגת הסקסופוניסט המעולה ג’יי בקנשטיין, שמצליח להימנע
הסקסופון טנור שלו לא נשמע כל-כך חם כמו בערבים ההם בקופנהגן. הקלטות מ-1987 ומ-1991, כמה חודשים לפני מותו. אני מתענג על SOUL EYES, על REMEMBER CLIFFORD. . אלה היו שנים של בשלות מופלאה לגץ. קני ברון בפסנתר לא פחות מרגש.
מי היה מאמין שבנט ולאנג יכולים להיות זוג לדואטים? אז הנה הפתעה: לא רק זוג, אלא התרקם כאן רומן מוסיקלי סוער. ראשיתו ב-1994, כשלאנג הוזמנה לשיר איתו בתוכנית אנפלאגד ל-MTV את MOONGLOW. היה לזה המשך בהקלטה נוספת, גם בהופעות נוספות.
אפשר לומר: נולד פסנתרן ברמה של ביל אוואנס וקית’ ג’ארט ואף למעלה מזה. האלבום מתמצת ארבעת הקודמים. מלדאו משרטט רישומי תחושות על רקע מקומות בעולם. מהורהר, מלנכולי, עצוב, והאלתור והמלודיה לוקחים אותו למקומות שאחרים לא היו בהם לפניו. שבעה סולואיים
