אחת ההגדרות הראשוניות והמקובלות ביותר של הג'אז היא "אימפרוביזציה מוסיקלית קולקטיבית" היינו – "אלתור קבוצתי". אלתור על מה? הנגנים לוקחים נעימה כלשהי ויוצאים לדרך. האלתור הא נשמתו של הג'אז, אולם האלתור הוא בסופו של דבר גם קומפוזיציה – יצירה. כל
זה אלבום שאני שולף מדי זמן. ג'אז קלאסי לפסנתר. חובה לכל אוסף תקליטי ג'אז ישנים. אוסקר פיטרסון של נגינת פסנתר עם תחושת בלוז שעוברת לאורך 17 קטעים. הטריו של אוסקר הקליט את האלבום לפני 60 שנה (נכון לכתיבת שורות אלו),
ג'ון קולטריין הצנוע טען, כי שם האלבום "צעדי ענק" מתייחס לנגן הבס שלצידו, פול צ’מברס, שעשה אז התקדמות גדולה, אבל עם כול הצניעות, אין ספק כי האלבום הזה מצטרף לעוד "צעד ענק" שקולטריין עשה ב-1959, כשניגן לצד מיילס דיוויס ב-Kind Of Blue . האלבום יצא
צ'ארלי פרקר (Yardbird) הותיר את עולם המוסיקה עצוב ב-1955, כשהלך לעולמו בגיל 35 בלבד. מצד שני – המורשת המוזיקלית שלו נשארה לדורות, המשיכה לשמור על מודרניותה, לגם אחרי שחלפו שישם ויותר שנים . הדרך שבה הטביע את הפראזות שלו, בשילוב
אני לא מפסיק להאזין לטריו הזה השבוע. צ'יק קוריאה, לא להאמין, כבר איננו איתנו. האזנה לאלבום הזה – סוג של הצדעה לזכרו של מוסיקאי, לפסנתרן, ליוצר הנפלא, ענק ג'אז שהופיע הרבה בישראל. האלבום יצא לראשונה בשנת 2018 ביפן בלייבל Universal
קובה היא מקור שופע פסנתרים מחוננים כמו גונזלו רובלקבה, צ'וצ'ו ואלדס, דנילו פרז. טוני פרז הוא מהדור החדש של הפסנתרנים הקובנים, ואיזה פסנתרן. לא רק הנגינה היפהפיה עושה אותו למיוחד. גם הרפטואר שבחר: פרט למקוריים שהלחין, הוא מנגן "השיר שלי"
האלבום הוקלט בספטמבר 1997 בווילג' ואנגארד בניו יורק. השלישיה מורכבת ממקוי טיינר בפסנתר, ג'ורג' מרז בבס ואל פוסטר בתופים. הרפרטואר כולל יצירות מאת ג'ון קולטריין, ושתיים שהרביעייה שלו ביצעה. ההופעה התוכנית ב-23 בספטמבר 1997 הייתה אמורה לחגוג את יום הולדתו
Number Two Express הוא אלבום האולפן השני של בסיסט הג'אז האמריקאי כריסטיאן מקברייד הוקלט ב-1995 עם שורה של נגני צמרת ביניהם קני בארון – פסנתר, גרי ברץ – סקסופון אלט, מינו סינלו – השקה, צ'יק קוריאה – פסנתר, ג'ק דג'ונט
אילו חי לפני ארבעים שנה בארה"ב, אלי דג'יברי היה נכנס לספר ההיסטוריה כענק ג'אז. מדהים: אחרי קריירה כל כך עשירה כנגן, כיוצר, כמנהל פסטיבל הג'אז של אילת, דג'יברי מגיע לפסטיבל חשיפה בינלאומי של "הצוללת הצהובה" ומשרד החוץ. אני מנסה לקרוא
אוסף אלגנטי בשני דיסקים של בלדות ג'אז קלאסיות. לאורך האוסף נשמר קו מלודי רומנטי, המספק מוסיקה סנטימנטלית לערב שלם. הפוקוס כאן הוא על האווירה. זה מה שמייחד את השירים ומחבר אותם לשלם. רבות מהבלדות הגדולות של הג'אז נמצאות ברשימות הג'אז
שיתופי פעולה בין ענקי מוסיקה שנראים מצוין על הנייר, לא תמיד מוכיחים עצמם בפועל. להיפך: הם יכולים להתברר כמגלומנים וחסרי השראה. אבל כשאגדות כמו הפסנתרן צ'יק קוריאה והגיטריסט ג'ון מקלפלין נפגשים, תמיד יש תחושה, שלא יכול לצאת מזה משהו רע, ויש
כשמדברים על "ג'אז פולני", השם הסביר ביותר להזכיר עשוי להיות קריסטשטוף קומדה, הפסנתרן החלוצי שכתב את מוזיקת הפסקול לכמה מסרטיו של רומן פולנסקי, כמו "תינוקה של רוזמרי" (1968) או החצוצרן תומאש סטאנקו. מאז שנות ה־60, כשהג'אז בפולין היה סמל לשאיפה
ה – Ultimate של סקסופוניסט הטנור, לסטר יאנג הוא אוסף סולידי של 11 קטעים מהקלטות Verve כפי שנבחר על ידי וויין שורטר, גם הוא מענקי סקסופון הטנור. התקליט מגוון יפה של זהקלטות יאנג בלייבל, כולל שילובים עם הארי "סוויט" אדיסון,
פסגת היצירה של החצוצרן, אלבום שמאפיל על כול יצירותיו של מיילס דיוויס, וגם אלבום מאסט בז’אנר הג’אז. רבים רואים ב – Kind Of Blue אלבום הג'אז הטוב של כל הזמנים. האלבום מ – 1959 מסמן נקודת המפנה הגדולה בהיסטוריה, כמו גם
ההקלטה הזו משנת 1997 מציגה את הפסנתרן הצרפתי המנוח מישל פטרוצ'יאני והטריו שלו עם המתופף סטיב גאד והבסיסט אנתוני ג'קסון בהופעה ב-Blue Note בטוקיו. ההרכב עשוי להיראות שלישיה לא סבירה, שכן פטרוצ'יאני (שמת בינואר 1999) היה רומנטיקן חסר בושה במסורת
אם ניו אורלינס לא מגיעה לתל-אביב, תל אביב מגיעה אליה. לא להאשים את האמרגנים ("שמים הפקות"). עדיין נזקי הקורונה. הפסטיבל תוכנן תחילה עם אורחים מחו"ל, אבל המציאות טפחה, ונאלצו למחוק חלק מהרשימה ולאלתר משהו מההיצע הלוקאלי. אנחנו קופצים למה שהפך
אהרלה קמינסקי נולד ב-10 בנובמבר 1941 בתל אביב. הוא יהיה בן שמונים בחודש הבא, אבל את יום הולדתו ה – 80 חוגגים כבר מיולי בהופעות מיוחדות, ששיאן בפסטיבל ניו אורלינס, באולם רקאנטי במוזיאון תל-אביב עם הרכב אולסטארס של "דור המייסדים"
הייתם מאמינים? צ'ט בייקר הוציא בחייו 140 אלבומים! אילו חייו נמשכו היה מגיע למספרי שיא בג'אז. אבל הכל הסתיים ב-1988, כשהוא בן 59. בייקר נפל מחלון מלון בו שהה באמסטרדם אל מותו לאחר שנטל מנת יתר של הירואין. לא בכל
אחרי ששומעים ג'רי מאליגן, מתאהבים בבריטון סקסופון. את התקליט הזה אני שם מדי פעם כדי להתענג נטו. הוא נשמע כאן הרבה יותר טוב מאשר באלבום "Birth Of The Cool" משנת 1949,בו מאליגן ניגן לצד מיילס דיוויס. אני מניח שתוספת של
אפשר כבר להכין אותם לטקס הגראמי הבא. טוני בנט וליידי גאגא כנראה זכאים לפרס על אלבומם Love for Sale. גם האקדמיה להקלטות כבר רשמה אותם. האלבום יצא בכמה תצורות – כולל קלטות (קסטות) – ביום חמישי (30 בספטמבר), מה שאיפשר
רבים רואים ב – Soul Station של סקסופוניסט הטנור האנק מובלי (Hank Mobley), שיצא בשנת 1960- האלבום הטוב ביותר שלו. ברביעיית מובלי שניגנה בסגנון הבופ הקשה, va,,pu ארט בלייקי (Art Blakey) המנהיג של מובלי בלהקת Jazz Messengers, ושני חברים מהימים
"אנג'ל סונג" של המוזיקאי והחצוצרן הקנדי קני וילר, שהוקלט בשנת 1996 ויצא בשנת 1997 בלייבל ECM הוא מאלבומי הג'אז שאני חוזר אליהם בדבקות. לי קוניץ באלט סקסופון, ביל פריסל בגיטרה ודייב הולנד בבס משלימים רביעיה שאין שום בעיה לכנותה אגדית.
פסטיבל ניו אורלינס בלי נגנים מניו אורלינס או בכלל הרכבים מהעולם שזה תחום התמחותם? לא להאשים את האמרגנים ("שמים הפקות"). אלא כמה נדוש – את הקורונה, ימח שמה. הפסטיבל תוכנן תחילה עם אורחים מחו"ל, אבל המציאות טפחה שוב, ונאלצו למחוק
דמיינו מועדון באוווירה נינוחה. תזמינו יין טוב. ווינטון מרסליס, החצוצרן המהולל, בנו של הפסנתרן, אליס מרסליס, מחדש את מסורת הבופ של ענקים כמיילס דיוויס ופרדי הבארד. מי שנמנה על הקבוצה המכונה "האריות הצעירים" – נגנים ויוצרים שראו את עצמם כממשיכי
המונחים "סטנדרט" ו"סטנדרט ג'אז" מתייחסים לרוב ליצירות ג'אז פופולריות. חיפוש מהיר באינטרנט מגלה, כי ההגדרות שונות באופן משמעותי. לפי השוואת ההגדרות במספר מילונים וחוקרי מוזיקה, אפשר לקבוע כי "סטנדרט ג'אז "הוא יצירה בעלת ביקוש מתמשך ברפרטואר מוסיקלי ומשמש בדרך כלל
"הרהור על החופש" – זה השם שאלון פרבר, היוצר והסקספוניסט בחר לאלבום החדש של ההרכב "חגיגה". בגדול – כל תרבות הג'אז היא מסכת מופלאה שבה היוצרים והנגנים לוקחים לעצמם חופש לעשות מה בראש ומה בלב. "חגיגה" מייצגת את החופש שמכניס
חלק מהמעלה בתקליטור זה הוא שהשירים מייצגים סוג של דגימה של אמנים שונים שרוי היינס ניגן איתם לאורך השנים, עד לידת העידן הג'אז הקריר. הוא היה המתופף של לסטר יאנג בסוף שנות הארבעים, שיתף פעולה עם באד פאוול, מיילס דיוויס, צ'ארלי פרקר,
לראות מופע ג'אז שצולם בצבע בשנת 1964 – מחזה נדיר. המקום "תאטרו דל ארטה (Teatro dell'Arte) שבמילאנו איטליה. גאון החצוצרה מיילס דיוויס מופיעה עם חמשייה שבשורותיה ויין שורטר בסקסופון טנור, הרבי הנקוק בפסנתר, רון קרטר בס, טוני ויליאמס – תופים.
כל תקליטור חדש של צ'ארלס לויד מציע כמה הפתעות קטנות. לוייד הוא סקסופוניסט שתמיד עורר בי ריגוש מיוחד. גם כאן. מבט על רשימת הנגנים באלבום תוסיף ריגוש. ב – The Water Is Wide, לויד מתגאה בהרכב מצוין. ג’ון אברקרומבי בגיטרה,
עבור The Rev and I, פיל וודס העמיד את האלטו סקסופון הייחודי שלו, בעל הגוון המתוק כנגד הטנור המזוהה של ג'וני גריפין . למרות ששניים אלה ניגנו בעבר בלהקה הגדולה של קווינסי ג'ונס 1959-61, גם בתשיעיה של תלוניוס מונק משנת
