מוסיקה ישראלית

זו אנה זק? לא זו המצועצעת, לא ארובטיקה מוזיקלית, לא סופר מופקת, פתאום מלנכולית? אה, אביב גפן התגייס לשגר שיר.  הוא השתתף בהפקתו. אפילו היה איתה בצילומיו. "מה נשאר לי ממך?" שרה זק בטון נוגה מתרפק, ומשיבה: "רק כאב ודמעות".

זו טיפקס? האם שכחתי איך נשמעת טיפקס? אז כן, לא שכחתי. כאן הבעיה. קובי אוז חתום על השיר הזה לאורכו ולרובו, לא לעומקו. איפה ההומור, התיחכום? הוא כתב שיר תוכחה בשם הרבים – איך שכחנו לחלום. על השגרה שהורסת, חוסר

התפילה לאלוהים לעולם אקטואלית. גם כאשר הבקשות נשמעות אקראיות, קלישאתיות – הן עוברות מדור לדור. מה מבקש בני מיכאלי? רחם עלינו ותביא שלום עלינו. אין חדש תחת שמשו של הבורא. באופייה התפילה אינה מחפשת לחדש, לא מתעדכנת. אלוהים ככל הנראה

מה קורה לנו בראש/ מוח? האם אנחנו מנצלים את מלוא היכולת של המוח שלנו? התשובה היא לא, אבל המוח יכול להיות הרבה יותר גמיש ממה שאנחנו חושבים, מכונה שנמצאת בממשק תמידי עם הסביבה. "ואין אף פרט אחד שולי, בשבילי/ אין

בא לה ללונדון או פריז. זהו? זה כל השיר? אה, רגע יש חרוז – רוצה את זה זריז. גם שיתנו לה להזיז. יצא חרוז! ואללה. זה מה שרוני דואני רוצה – פריז-זריז?  זהו? מה הסיפור של ה"זריז". מבצעי חג המולד?

צרות של אדם שכבר אינו מתרגש, אחרי שהראל סקעת הגשים מאווייו (יש כבר ילדים), מתרגל, מכיר את החיים נכון לעכשיו, הבין את הקומבינה של השגרה. הזמן שרץ מהר, אבל שומדבר מרגש בגדול כבר לא קורה, והאושר מתמצה  בכך שהוא קם

יובל דיין שרה את המחשבה החולפת בראש ומפלחת את הלב בטון מלנכולי. החיבור בין נינט (מילים) ודודו טסה (לחן, עיבוד הפקה) הוליד שיר שיר על אהבה שנשחקה. הקול הפנימי השתתק. אין בה עוד מנגינה. "אין חיוכים שישקיטו רעמים". למרות המשברים,

פערים מנטליים  מהווים את ציר הקשיים המתסכלים ביותר שקיימים בזוגיות.  חופש וגמישות בחיים אינם ניתנים לעיתים לגישור. מבחינתו – היא צודקת גם כשהיא משקרת, אומר הגבר המתוסכל. לה יש מודל של אושר – "כל מה שחסר לך יצמח בגינה" היא

נרקיס הלכה ישר עם השיר הזה? ממש לא. דייסת מלל לא קטנה. מערבבת תורה, עניינים אישיים (כאב שמחזק), דימוי ציבורי (מה חושבים עליה) וצדקנות מוסרית (תלך ישר) וכל זה עם הומור ילדותי מטומטם – "תלך ישר/ אל תשקר / אם

אומרים החלום ושברו. אפשר גם – החלום ונחמתו. הא בהא תליא. הצער על אי הגשמתו, הפיצוי בהזייתו. טהיר קורן שראת מאווייו:  חולם להופיע מול קהל, למצוא אהבה. החלום הוא  מקור פיצוי על התסכול. מתנחם בחלומו. במסגרתו הוא רואה את אהבתו 

תן למחשבות של נווד המדבר לזרום באפיק נוח ונגיש.  אל תחפש תובנות חיים עמוקות. זה החופש שרץ בין השורות בטון שווה נפש. הזריקות המדברית היא תורת חיים בפני עצמה. מהותה? – "עניין נפתר כאן במדבר/ מבלי שנעשה דבר". רן אמבר

שלום חנוך לקח את "שחור לבן" מ"הרצל לילנבלום", האלבום שיצא באפריל 21, לכיכר דיזנגוף. הופעת רחוב.  העיתוי: קידום הופעה בפסטיבל התמר. הקהל המופתע מכוון טלפונים. מקשיב לשיר על הקונטרסטים של החיים– שונא קיצוניות, אוהב את החופש, שונא אלימות, "השקר שיש

המצב התודעתי אומר: הפנטזיה של חיים בצפון הפכה מציאות מבאסת של תחושות ניכור. ("רפואה סוג ד'… אותו ראש עיר כבר שלושים שנה). נפתלי קון מעלה את התובנה לכביש הראשי לא רק לטובת מזדהים מדופרסים מהצפון, אלא בראש ובראשונה למיטיבי נהיגה

זה סיפור אהבה שנולד מארבע ידיים המנגנות על פסנתר. סופו ידוע מראש. נותב לעונת החורף. יציר דמיונה של סיון טלמור, שכמו סימנה למלחין אלעד עדר את קווי המתאר המוסיקליים  היפים שלו. כיוונה אותו חלקת האדמה הלירית שלה. נמצאת בתוכו בטון

השיר נפתח בקולות תפילה בנוסח תימני, אווירה שאסי אברג'ל יוצק לתוך שירו המכניסה לבית כנסת, תרצו – בנווה צדק כולל הקונוטציות העולות מהשם ר' שלום שבזי. מה הקשר? האם אסי מנסה להתחבר לשורשי האמונה היהודיים?  סיפור השיר אינו מוליך לשם.

מה קורה? מה זה ה"משהו" הזה? במה נוגעים? למה מתחברים? שירה של עדית פאנק משאיר בערפל תחושתי.  אולי זו טיבה של שירה, שבה הנסתר מכיל את מה שלא לגמרי גלוי, ותן לדמיונך להשלים. מה שברור הוא שיפעת בר סלע בלחן

הדביקו למתחרה מה"הכוכב הבא" טקסט מבולבל, שהוא, ככל הנראה, לא מבין מאין נפל עליו. מה הקשר בין "להחזיק הכל בבטן" ובין ה"שקרים בעיר הזאת? האם הוא מזדהה/ מתחבר עם משפט כמו – "אני לבד מחפש נחמה בבעיות של אחרים". מה

"בסוף נציל את העולם/ אבל לפני נתחיל בנו",  שרים דודי בר דוד וחיים ישראל. למה להמתין עם הצלת העולם לסוף? אם אהבה תציל, אי אפשר להתחיל מיד?  מה הכוונה ל"בנו"? מי זה העולם אם לא אני ואתה וכולנו? משרבטים מילים

ספרתי 14 "זה" בשיר, ואני מנסה לרדת לכוונת הכותב בשימוש המרובה במילה הזו.   האם ה"זה" הוא ה"ריקנות" שממלאת את חיי או משהו חמור יותר? כיוון שכהן "לא מחפש למלא מה שחסר", ומעדיף לרקוד "את זה", אני משאיר את השאלה פתוחה

אורי בסון נשכב על ספת הפסיכולוג של עצמו לחשבון נפש. הבנליה של מהות הגשמת החלום קורמת עור וגידים, כשההשראה נחה עליך. פתאום  יש מסקנות, כמו אחיה יותר טוב כשאלמד לאהוב ו..לא הקשבתי לעצמי שנים, יש קלישאות כמו – את המחיר

על פי נתוני "מדיה פורסט", חברת סקרי ההשמעות  והניטור ברדיו – השיר המושמע ביותר הוא "לך לישון" ששרה ומפזזת אנה זק. עוד נתחיל להאמין שזה "שיר השנה". אבל לפני כן – קצת סטטיסטיקה. "מדיה פורסט" מפרסמת שהשיר הגיע למקום הראשון בזכות

רבים מודאגים באופן מתמיד ממה שאחרים חושבים עליהם. אצל לא מעטים מדובר בחשיבה אובססיבית הנוגעת אף לדברים קטנים וחסרי חשיבות או לדברים לא ריאליים בעליל. דויד חברון כתב שיר על התסכול הזה. אצלו הוא מתנקז למוסיקה: "ורוב הזמן ניגנת אקורדים

ישי לוי מבקש סליחה עם כניסתה של השנה החדשה והימים הנוראים הממשמשים ובאים, וזו הזדמנות להלל ולשבח את האל כמלך, ולהרחיב את המטפורה באמצעות "ארמון לשוב אליו". לאיזה מלך מתכוון? מלך הכבוד, מלך המשיח, מלך העולם, מלך מלכי המלכים? לא

לא תמיד נולד שידוך טובים-השניים-מן-האחד. זה קורה כשהלבבות השרים מתנים אהבים. כששני קולות חוברים "לכתוב" מחדש שיר, הם מולידים לעיתים מומנטים מרגשים. תן לצלילים ללכת במקום התובנות. תן לרגש להשיג אותך. רצוי להגיע בלבבות הומים. זה מה שארע לעומר אדם

עדן חסון מתגעגע לתמימות.  איבד אותה בגלל "העולם הזה" . למה התכוון? מה הבעיה עם "העולם הזה"? מה מהות התמימות? סתם נאיביות של ילדות,  דמיון של עולם טוב יותר – ללא הכאב והציניות שפוגשים בעולם המבוגרים? אני "חופר" לו, כי