שירים חדשים

יוני יעיש שר שיר ייסורים על סוף היחסים בינו ובינה. "ואש תבער בשדה פרחים" – מטפורה שמעידה על הטוב שהתכלה. מה שנשאר – רק השתיקה. האוהב יודע שאין תקווה לשקם את היחסים – "וכבר ידעתי לא אוכל להינצל". הוא מבין

ענת מלמוד האנישה את הפחד, נתנה לו יישות משל עצמו – הפחד רוקד בפנים, משתלט על מי שהיא מושא השיר. מלמוד עושה שימוש במטפורה על מי שמשחקת אותה כאילו הכל בסדר, מדחיקה חרדות, לא נותנת לעצמה ליפול. בפנים מצוקה קשה

נדב דלומי מתרגש לחבר עבר והווה, יוצא לנתיב הרדיו המתיידד בקצב ובמנגינה שיכניסו שמחת חיים למושב הנהג. אבל השיר אינו רק שמחת חיים. בגעגועים יש גם נימת תוגה כשאתה בוחן את העבר מול ההווה, שנות השמונים כש"הכיסים מלאים בחול והראש

אילון קרני שר טקסט סתמי של התקף חרדה. הוא בנה את התובנה על חידלון – "אם הייתי יכול אז", אבל פרט לכך, חסר בסיס פסיכולוגיסטי לתחושה: מה סיבת החרדה. ממה הוא בורח? מה מהות הרצון לשכוח? המשפט "התותחים יורים/ המוזות

התחלתי  עם הקליפ. הסקרנות ניצחה. כן, זוהי נכדתו של יהורם גאון. לפי הדף לעיתונות, שמו דגש על ההתמכרות של ילדים בעידן הזה לסמארטפונים. מהניסיון של סבים וסבתות – יש כאן לעיתים תחרות של ממש – מי ינצח המסך והמשחק או

אווירה אפרורית כבדה אופפת את שירתה של ליאורה יצחק. היא שרה על קשר מעיק. השימוש ב"אתה אחד" לעומת "אני פעמיים" מרמז על הפרדת רשויות, ועל  הריון. האמירה "הנעורים הם שקרנים" – הן תזכורת לתקופה בה העולם נראה אחרת, מן הסתם

לא רק בחורים מתייפחים בזמר הים תיכוני על נטישת האהובה. קבלו את דאובת הלב התורנית. תסלסל לכם בסלסול קורע לב. "קשה לי מאמי", מייבבת מור. מה הבעיה? הוא דווקא נוהג לחכות בסבלנות מחוץ לדלת. מחזיק לה את היד כשאין לה

"לב" – מילה עוברת לסוחר בפופ הים תיכוני. ספרתי 7 פעמים "לב" בשיר . מכל הבא ללב. גם מטפורה ליפול מצחוק כמו "הלב שלך ברח כבר מהכלא/ ועכשיו לקח לו חופש בטן גב". כישלון היחסים העתידי בינה ובינו מוביל ל

אסף אור שר וידוי אישי מאוד בינו ובין ההשגחה העליונה, משהו שנשמע כמו בן מול אבא. גילוי צפונות הלב מגיע בשעה של שינוי גדול. "כל מה שבפנים יצא/ אין עוד איסורים גמורים" ו"יותר מדי שנים דומם/ אני כמו שביקשת". כמו

הוי, הוי. ושוב חוזר הבכי של המאהב הים תיכוני הכנוע, שפל-הברך. קשה-הימים. איך עשתה לו את זה? הרי היה לה כמו עבד.  איך איך נטשה? מי שמסר לשיר לוי את שיר ההתבכיינות, ניסה לקשט במילים יפות בהשראת המקורות כמו "צמאה

אביב שריקי ויובל מעיין מסתכלים על הצד הבהיר של הדיכאון.  שילוב של התפקחות וההדחקה. אתה יודע שאינך יכול בלי הכדור הזה, שמחזיק לך את המוח ומאפשר לך לתפקד.  כשהוא (הכדור) הופך לחלק קבוע באורח חייך, ואתה מתנהל כשורה – עדיף

בנתיבי החיפוש העצמי, יש מנגינה אחת שאיתו תמיד הולכת. שי גבסו רגיש, רגשן, שר על אמונה, חלום, דרך. לב. שביל בלי שם. התשובות לשאלות שנמצאות בכוכבים. אני מאמין לסנטימנטליות המעט מתיפיפת (בטקסט) של גבסו, שלעיתים קצת עולה על גדותיה, אבל

מבחינתה – "איכשהו" הוא עוד אוהב. אהבה בע"מ. אריאל סגל כתבה מכתב לאהוב בלשון פשוטה –  יותר פרוזאית מאשר לירית, פרט לכמה הברקות כמו "המילים שלך תולות לי את השמש", אבל ככלל השימושים ב"שמש" ו"גשם" שבלוניים, אינם מעידים על יצירתיות

איתי לוי מבכה את לכתה של האהובה. הגברים בז'אנר המזרחי דורשים מהנשים – רחמו עלינו. אנחנו  נעזבים , נבגדים, מסכנים. לוי עושה שימוש במניפלציות ובקלישאות של היצרנים שמספקים לו את הטקסטים האלה.  היחסים איתה היו "סרט" (דרמה? מתח?), "נעלמה למחתרת"

הפסנתר, הקול, התזמור. המלנכוליה בתפארתה – מנצחת בתוגת הלחן היפה. אביב גפן בחדרו הפרטי שר את התחושה שלאחר תלאות האהבה. הוא האמין בה, ואז היא בגדה בו.  דרכו של עולם. האם להפסיק להאמין באהבה? גם כשתפסיק, היא תתרגש עליך מחדש,

כאב החסר והאובדן של אדם יקר – אין להם ברוב המקרים מילים שיכולות להכיל. תחושת צער היא ענין פיזי הנובע מכאב עמוק, זורמת בורידים, כואבת בחזה, מצמררת בעור. עד שאתה לא חווה אותה – אינך מבין. שחר אבן צור מנסה

השיר מושר בגני הילדים בימי חנוכה אלה בלחן המוכר של עימנואל עמירן  למילים של שרה לוי תנאי. שלוש השורות של הבית הראשון אומרות ניצחון האור על החושך. יש מפרשים: נצחון המכבים המעטים על היוונים. "רבע לאפריקה" לא עשו קאבר. הם

דניאל ג'מל הוא שבור הלב הטרי בז'אנר הים-תיכוני, חדש בליגת הגברים הבוכים בלילה. מניסיון קודם, השירים האלה אינם גורמים לי להשתתף בצערם, גם אלה שמתמחים בסלסול רגש מהלב. הרוב נותנים לרגש לרוץ לפניהם גם אם מספרים לנו סיפורים שקריים. אצל

מארינה מקסימיליאן שרה משבר יחסים. עולמות שהפכו מנוגדים. גם חופשה, שכביכול מסמנת בריחה למקום רחוק, לא תצמצם מרחקים שנפערו ביניהם. מארינה נוגה, קודרת, משדרת דכדוך וזעקה במנגינה המכילה את התחושה. השיר מוליך במסלול ישיר אל הסיפור שלה. אין כאן תיחכום

שפת הלבבות השבורים מתעדכנת בעגת הרחוב העכשווית. "עשית לי וואחד בלאגן", "עשית אותי כבר סטוקר". סְטוֹקֶר? – יענו, עוקב, מטרידן. עשתה בלב שלו "שכונה" ו"הפגנה" שגם זה בלאגן? שם אותה על הכוונת גם כשהיא משתזפת בבולגריה. מתאר אותה בחורה של

השיר לא הפעים אותי בשמיעה ראשונה. יכול להיות שהאוזן שלי כבר שבויה בצליל הרך-מלנכולי שלה? אבל הנה שינוי:  יובל דיין כאן אינה ממחזרת באותו טון שברירי מאופק את נרטיב חשיפת התחבטויות כלפי המאהב. היא אינה  עטופה באותה תוגה לייט או

השיר נשמע כמו סיפורה של נערת קרקס שנמצאת בסיכון מתמיד בין שמים וארץ. עולה, נופלת וחוזר חלילה. הנמשל: החיים כסחרחרה. ה"די אין לי ממה לברוח" אומר שאנה שפיץ יוצאת מנפילה-מצוקה כדי לעמוד מחדש על הרגליים ולטפס חזרה, אלא שהחוזר חלילה

קרן פלס מספרת על פגישה מפתיעה עם אישה באווירה חורפית קודרת של שעת דמדומים, שהגיעה אחרי מסע חיים . עד אותה פגישה – חיה את החיים שלה ללא הרהורים עמוקים על מהותם ("ללא חרטות")  את השינוי מתארת כמשהו גורלי שנוגע

הוא יהיה התרופה שלה, היא תהיה הצרה שלו, הוא יזרום לה בורידים, בעורקים, יהיה הצבא שלה, החייל שלה, היא תהיה השתיקה שלו, התפילה שלו. שנרגיע? אני רגוע. הבחור בוכה ומתרפס, לפי השיר – יזחל על ארבע. והיא? לא יכולה שלא