שירים חדשים

מה מטריד את דניאל יוסף? ממה הוא מנסה להתחמק? מנין הוא בא  ולאן הוא רוצה ללכת? מהו הלכלוך שממנו הוא פוחד? מה מהות הבור שמאיים לקחת אותו אליו? מהו המשחק המכור? אין תשובות ברורות. לא פתרנו את החידה. מה שבטוח:

מה רוצה המחבר?  למה התכוון המשורר? יש כאן צחוק, מות, בכי, פחד. תקוה. איך הכל מתחבר? טל אורנן מציע איזושהי היפותזה המתייחסת לתחזיות מול מציאות. זהו  ניסיון של אורנן לתהות על יום מותו. עדייין לא רלוונטי, אבל הוא יקרה. ה"הורוסקופ"

מה עובר להראל מויאל בראש? "החיים המשוגעים" הרגו לו את החלומות., תקוות גרמו לו לרעוד, "מנגינות בלי מילים" מתחרזות  עם אלה שירקו לו בפנים. להשתתף בצערו? – לפי חריזת האינסטנט הזו – ממש לא. טוב שיש מישהי שעושה את זה

קובי רכט מתרפק על נופי ילדות. האדיאליזציה הקונבנציונלית  על רקע מציאות חדשה ("רעש לא קונבנציונלי", "צבע מטאלי"). הזמן הוא נתון, והוא אכזר. האתמול איננו. חורשת האקליפטוס נקברה באספלט. את הבית שליד הפרדס אפשר לראות רק בתמונות. רכט רואה העבר כמושלם, מתעלם

"טיוטה להספד" נכלל בספרו של דוד אבידן "שירי לחץ", שיצא לאור בראשית שנות ה-60. אף על פי שעוד לא היה בן 30, המוות כבר נכח בין דפיו ומלותיו. ב-1989, שש שנים לפני מותו בטרם עת והוא בן 61, הקליטה נורית

זה לא שיר חתונות, הגם שיש בו  "שירים של  חתונות", זה שיר קיץ (מתברר שיש דבר כזה – "שיר קיץ"), שבו אפילו חיילים שוכבים בו על הגב (בטח לא "הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב"…). שלמה ארצי מתאפס על אווירה אופורית. אפילו "ארץ

מה היא קופצת? ליאת כהן בן שושן "קופצת" כדי לחייך אל המאזין. אנחנו בני אדם מלאים פחדים וחרדות, חוששים מנפילות. הגיע הזמן להרפות, לעשות קפיצות באוויר, לתת לרוחות לנשוב. לא יודע אם אני ממהר לאמץ את התאוריה הברסלבית הזו בעקבות

"כל כותבי השירים בסגנון הישן כבר מתו/ רק אתה עוד נשארת אליך אני פונה", שרה אילה אשרוב בטון נוגה במקצב ואלס, כפניה לכותב השירים "בסגנון הישן". מהו "הסגנון הישן"? יענקל'ה רוטבליט, שחתום על השיר, מתכוון מן הסתם לעצמו, כי הרי

שיתוף הפעולה בין יהלי סובול ויזהר אשדות הוליד שיר מהסוג שחייו נצח. האזנתי פעמיים ושלוש ולא שבעתי. במהות (לא במקצב, לא במטפורות) השיר הזכיר לי את "ערב עירוני" של נתן אלתרמן – מבט עצוב כמעט כואב על בני האדם מול עולם וטבע

מה רוצים להגיד? הניסוח במשפט הראשון של השיר מסורבל. באיזו טרחה מדובר? מילת הגוף "זה" מערפלת ומכבידה.  לאן בדיוק "לחזור בבטחה". גם בהמשך חוזרים כמנטרה על המשפט – "האם זה שווה את הטרחה". מה בדיוק נגמר ומה הפך ממתוק למר?

חייו של  צעיר בישראל נמצאים על מסלול שבין הנופים המקומיים המחוברים למלחמות וצבע אדום ובין המולת ארצות המזרח, בין ריחות אבק שריפה לריח הגשם אחרי המונסון בהודו. "טיול אחרי הצבא" – שלוש מילים הכי נדושות במציאות המקומית, ועם זאת אומרות כמעט

בקומוניקטים היא עדיין מככבת כ"מלכת הגרוב העברי", תואר שקרולינה נושאת על גבה מאז שפנתה בפעם הראשונה לאיש יחסי ציבור. קל מאוד להכתיר מלכים, מלכות ונסיכים במוסיקה. לפי השיר הזה, יכול להיות שקרולינה מוותרת על מלכות הגרוב ועוברת למקצב קליל –

השילוב של "ציפיה"  "דמעות של אימהות" והגעה ל"אושר"  יכול להתפרש כסוג של כמיהה לגאולה/ ביאת המשיח. צער האמהות הכואבות בחשאי או מעמדה של ירושלים הם שמניעים את עומרי כהן לשיר כמיהה רוחנית?  ההאנשה של העיר ("תפלס דרכה בין אבניה, תשרה

סוג של תופעה: שמו של היוצר חתום על השיר, כאילו הוא המבצע. המבצע "מתארח".  לא קיבלתי דף הסבר על כוונתו של היוצר. אני מניח שגיל ויינגרטן ידבר על "פרויקט", שבו הוא במרכז. הטקסט הוא ניסיון לספר סיפור על מי שאינה

אני לא מאמין: עדן בן זקן שלחה את סרט החתונה שלה לביקורת. למעשה, מה אני מתפלא: אנחנו בעונת החתונות. מחפשים שיר חתונה, ומבחינת הז'אנר זה לחם וחמאה. מקבלים את כל מהלך הטקס, חתן כלה מתחבקים, מתנשקים רוקדים. האורחים מצלמים כמו מטורפים

בשביל שלמה בר, מילותיו של המשורר יוסף צבי רימון (1889-1958), שמרבית שירתו התאפיינה בפניה לאלוהות, הן אמצעי להבעת אמונה גדולה שמפעפעת בתוכו. בשירת הנשמה שלו, בר  מבטא חוויה אקסטזית  מרטיטה. אין ספק: זעקתו של המאמין טבועה בנשמתו. המוסיקה אחוזה חזק

מה מוזר שגבר כותב ושר שיר אהבה אינטימי על אהבת נשים. מה הוליך את נפתלי קון לכתוב שיר כזה? התחושה היא של איזושהי מציצנות  אל תוך עולמן של לסביות, כי פרט לכך אין כאן שום הסבר או תובנה. ההתערטלות, הנגיעות,

אין כמו יוצרים להכיר את הסביבה הכי מגינה-נוחה להם. דני רובס חוזר אל נתן כהן 31 שנים אחרי שכהן הפיק לו את "פנים ושמות" כדי להציג פן פסיכולוגי בעולמו. זה סוג של שיר ארס פואטי (העוסק בהתייחסות האמן לאמנותו). האולפן

האידיליה של האהבה – תמה. הוא מתגעגע. מבחינתה – די לה מ"אהבה". היא צריכה אותו, והוא איננו. שיר קצר, מעט המכיל מרובה על המהות האהבה ומה שלאחריה. תומר ישעיהו כתב, הלחין ומבצע את שיר הסיום מתוך סרטו של אסף סבן "בית

דודי בר דוד כורך את האני האישי עם ה"אנחנו" הכללי. דוחס לתוך השיר את כל מה שמרכיב את הקיום, אושר, מוסיקה, אפליה, מלחמה, צדק ועד פייק ניוז ולייקים. מנסה לחבר השאלה האישית – "מאיפה אני באתי ולאן"?  – (המתבסס על

סגיב כהן הולך עם מנגינה וקצב פשוטים ורכים המאפיינים את האוריינטציה המלודית הטיפוסית לו כדי לשיר שיר ארס פואטי (התייחסות של האמן לעצמו ולאמנותו) מתובלן בהרהורים על החיים העכשוויים המודרניים. השאלה שמנחה את סגיב – איך שורדים רגשית ויצירתית בעולם שמשתנה בקליק.

איפה  אותה האהבה, זו שמנצחת גם ברגעים הקשים. למרבה הצער, מה שרואים משם – כבר לא כאן. עכשיו – "שבויים בתוך שקרים ופחד", "מתי הפכנו להיות כל כך לבד בתוך עצמנו" ו"מתי יהיה שלום בינינו" שנשתתף בצער? שנתבכיין על האובדן באחוות גברים מקוננים?

בלולו חורז כאב. שם ת'הכאב על הקצב והעצב (הדמעות, הצלקות) זקוק לגב שלה,  מבטיח לה, שאם תיתן לו צ'אנס, תשים עליו את כל הסכום, הוא יחזיר לה כפול. איפה אנחנו? בבנק הרגשות? אה, זו מטפורה, אם כי בתקופתנו זה יכול

אחרי "שיר לאמא" מגיע שיר לאישה. אלון עדר מתרפק על האישה שלו, מספר עליה, על שניהם – בין פחד לחלום.  הטקסט? אלמלא המוסיקה אפשר היה לעבור הלאה. מילים של שגרה. פזמון פשוט. אבל אצל אלון עדר לא מנתקים מילים ממוסיקה: