שירים חדשים

צאו לכביש הראשי עם הטקסט הלא פשוט הזה. הצלילים הקליטים, זורמים בנוחות חגיגית מלהיבה, ואז אתה מתפנה לקרוא פעם שניה ושלישית את המילים ושואל – איך המוסיקה של עומר קורן מתחברת (לטקסט). מה רוצה מאיר גולדברג לומר לנו? שהעולם רע

אחות קושרת את עצמה באחותה. מה פשר הדרמה המשותפת? מה פשר הדמעה שנמחקה? משהו שאבד, משהו שנולד. המשקולת לרגליה. החופש. שירי מימון מגלה טפח ומכסה טפחיים. השורה היחידה שאמורה לחבר ביניהן היא: "שתינו נלחמות להחזיק את החיים". שנאמין לזה? לשתיהן

מאין יגיע אושרה של הילדה שבגרה, מאין יגיע עזרה של מי שחרדה לעתידה?  – "ועכשיו שבגרת ניצת בי העצב/ מי יהיה לצידך, מי ישמור צעדך?" מלכי בן ימין טפרברג כתבה מעין מכתב של אם אוהבת החרדה לבתה, מרגע שהיא עוזבת

נפש מבקשת הצלה, נאחזת במי שמסוגל להכיל אותה. נינט שרה בטון אפל על אהוב, שמצליח להרגיע אותה גם כשהיא מאוד לחוצה – "חולץ את נעליי הקטנות". הוא מי שמצליח לאחות לה את שברי הלב, הוא נמצא שם בשבילה גם אחרי

מרב סמן טוב שרה תרפיה עצמית.  מדריך הפעלה להעצמה אישית. מציעה מעין ספונטניות מפוקחת. קחי עצמך בידיים. זה הזמן לשחרר מחסומים בלי עכבות. השתיקה אינה שווה זהב. הפשטות הטבעית מתוך התעוררות פנימית – זה מה שנכון לה.  כל הדברים הטובים

הטון הנמוך של שני פונה משדר תחושת געגועים עמוקה למי ש"עטפה" והייתה "מפרץ" והרגיעה ב"מילים ארוכות". מעניינת הפנייה שלה לדמות הנאהבת בלשון זכר – "פעם הייתי ילד", כאילו הילד הוא מהות שלזמן ילדות, שבו הילד מחפש את הרוגע והחום. זהו

אני יכול להבין את המגמה של ספיר סבן ואנשיה. לא יתכן שעדן בן זקן תהיה המלכה היחידה בשוק הפופ המזרחי. יש זמרת לא פחות מוכשרת ממנה, נדמה לי – טובה ממנה, אז למה לא לנסות תחרות. תחרות היא עניין בריא,

נרקיס שרה על בריחה למקום אחר כדי לנסות לשקם את עצמה – "לאסוף חלקים אבודים שהתפזרו מתוך חיי". מתוך חסר ואי ודאות, נולד הרצון להשלים מחדש את הפאזל של חייך, למצוא בית עם שמיים שיכסו על "המון פגמים". כל זה

We Are The World, מאמין קובי סאבלימינל שמעוני. מפה צריכה לצאת בשורת האנטי גזענות. לא רוצה להשבית שמחות, אבל במדינה בה הגזענות היא אחת התכונות השולטות, אני אומר לסאבלימינל – אשרי המאמין. מה אנחנו עושים כדי למגר את האפליה ולבחור

אפרו קריבי, לטיני, רגאיי, הודי. איפה אנחנו חיים? במדינת הג'ונגל  נאמסטה שבים התיכון. יאללה, תהיו שמח, תפזזו, מה יש סיבה לדאוג. השמש מחייכת, אז תחייכו. יש סיבות לחיים בסבבה, ואין לי מושג למה. לסטטיק ובן אל תבורי פתרונים. הם חיים

אני ממתין בשקיקה לישן והטוב הזה של משינה, להקת בגרותי (לא נעוריי), כלומר למשהו בנוסח הישן והטוב, שמעלה אותי מחדש לנסיעה איתם ברכבת תחתית מאז רכבת הלילה לקהיר. אם יש מוסיקת רוק שמחזירה אותי לשפיות זמנית בעידן של אי שפיות

געגועים לאהבה של פעם שלא התפוגגה ואפילו התחזקה. הוא גילה לה סודות הלב. היא הזמינה לה עוד כוס קפה ולחשה לו להתקרב. אהבו "כמו בספרים ההם נסיכה ואביר בלי שריון", יענו כמו אביר אצולה סטייל ימה"ב רכוב על סוס אבל

לא חייבים מילים. יש צלילים שמנסים לגעת בציפור הנפש. זו הנפש שממשיכה לעוף, מתנגנת בנשמת האדם, נמצאת בתוכו אבל בלתי מושגת.  עמיר בניון נוגע בה. הטון הגבוה שלו הוא סיסמוגרף שרושם. מחזיר במרומז לתפילת "מודה אני" לאלוהים על שהשיב בו

כמו ההתרפקות על דיונה מימי בראשית ששולחת המיה חרישית/ תפילה לחמלה וכבוד לחלש – כך גם המוסיקה הסימטרית, שלוקחת למחוזות הואלס של השיר העברי הישן, שבהם יהורם גאון מרגיש כמו דג במים. גאון אינו מתיימר להמציא גלגל חדש. מעטים הזמרים/

"ככה זה כשמאוהבים", שר שלומי שבת, אבל דווקא השורה הנדושה הזו אינה משדרת את עומק תחושת התסכול והגעגועים ששבת מביע בשיר על מאוהב שמחזיק באור כמו שיכור עד שיעבור הלילה. אני שומע שלומי שבת קצת אחר. זהו שבת של איפוק

בואו נכיר את ז'אן ז'אק גולדברג המנוח (נפטר במארסיי ב- 2006), המתופף שניגן עם אהוד בנאי בלהקת הפליטים המיתולוגית. לא חייבים לפתוח את התיק הביוגרפי שלו. די בשיר הזה. די בסיפור קטן על מפגש בין אהוד לז'אן ז'אק בעיר מארסיי.

עוד שיר על יחסים במשבר. עוד זווית. עוד ניסיון להושיב את האוהבים מול עצמם כדי להציל את מה שקרס בינה ובינו. למרות שהמצב  נשמע גרוע מלא מושלם, מרגיש זר, הלב נסגר, היא מציע בואי ננסה "לעצור בזמן", ו – "תני

אני לא הבנתי באמת מדוע ענבר זיגדון  שרה בלשון זכר, ועוד בקול גבוה, את שיר ההיתממות הזה. מבחינתי – זה מעמעם לחלוטין את קסמו של השיר, ויש בו קסם, הגם שהטקסט הוא סוג של תובנה שטחית על הפער בין שכל

קחו את הטקסט הזה ונסו להלחין אותו. יש מצב? דליה רביקוביץ לא הייתה ככל הנראה מדמיינת שכך יישמע השיר שלה. אפרת בן צור לקחה אותו למקום שלה. שיר על חדלות כמהות. המשוררת שיחקה ב"נעלם", "עולם", "היעלמות". שיר על אי-הימצאות,  היכחדות, התכלות,

שירים הם כמו ספת פסיכולוג. שפוך את מועקתך, סדר את מחשבותיך. אור בן ברוך מבקש שקט להיות עם עצמו, להתנקות מרעשים כדי להבין שהוא ברח מעצמו ולהגיע למסקנה רטרוספקטיבית, שהוא מוכן לחזור על אותה חוויה, אפילו להיפגע וליפול כדי שמשהו

"מה קורה?" הוא משפט שהפך סלנג. "אחי, מה קורה", שואלים כדרך של "מה נשמע?" ו"מה העניינים?" לא ממש ממתינים לתשובה. סוג של פתיחת שיחה. דרור לביא לוקח את ה"מה קורה" צעד אחד קדימה למקום של סקרנות יותר מאשר שאלה. יש

ספינת האהבה של אריאל הורוביץ ממשיכה במסעה. עדיין מנווטת ללא מטרה ברורה, מגששת דרכה בסערה. הוא והיא עדיין חולמים את מה שאינם מכירים על עצמם, יש עוד רצון "לתפוס את השמיים ולהחזיק את הלילה שיימשך". החשש הכבד הוא, שזה יסתיים,

אל תרימו גבה. אני מבין את קו המחשבה של שלמה ארצי. עומר אדם הוא אולי הזמר הצעיר הכי מבוקש כיום במקומותינו. ממלא היכלי ספורט. הוא מסלסל יפה, מאוד רגשני, הזמר שמגיע ללב, לפעמים קורע אותו. הנושא מתאים  – שבור הלב

היא מגלה לו את "כל הסודות" (בעבר או בהווה?), אז איך עם נאמנות שכזו –היא הרימה מפרשים ונטשה אותו. לא רק גילתה לו את כל הסודות, אלא לימדה אותו "על החיים". מה בדיוק לימדה? שאסור להאמין למי שמגלה לך סודות,

השתיקות לעיתים שוות זהב, עדיפות על מילים, כשמדובר ביחסים. חוסכות ריבים ומתחים. שתיקות שנמשכות שנים, שתיקות קטנות, צחוקים סתומים, מבטים קצרים שעושים צמרמורות בלב ובגוף. יש מצב? אהבה ללא מילים? יחסים ללא דרמות גדולות. רננה ליש שאחראית לתמליל, הצטחקקה לעצמה

פעם כתבו ככה, הלחינו ככה, ואני נהנה לפעמים מניחוחות שירה צרופה של פעם בעידן שכל סינגר מגדיר את עצמו סונגרייטר. הכתיבה של זהר מאירי אינה ארכאית. היא חלק מהקונטקסט התחושתי שלה, ויש בה משהו טהור, נקי ומדויק, מה שלא הכי

המיית קולו של רועי  נויפלד מחלחלת מהצלילים האלה שנובעים מתחושה חלומית מול מי שבאה, עפה  וחולפת כמו פרפר שחי יום אחד,  חמקמקה לא ניתנת להשגה. רועי נויפלד שר על זמניותה של אהבה קוסמית, חומקת, חולפת. שיר פסנתר חורפי, מינורי, קול