שירים חדשים

זה האופי האישי או תכונה של כל פרובינציאלי שני – שהוא מרגיש זר ומבואס בתוך חבר'ה עירוניים חוגגים?  הוא יעדיף מרפסת על בירה ופיצוחים מאשר את הניכור והביאוס במסיבה צפופה, שבה המוסיקה השחורה דופקת וכולם רוקדים בסטייל ברונו מארס. התשובה

גילי ארגוב שר טקסט השאוב משיחת יום נדושה. כמה רע לי בעולם של פקקים, חוסר  תמימות, עשן מזהם, חיים בשקר. בעולם בו "מכרתי את עצמי יותר מדי בזול" יש מי שנותרה "השפיות היחידה". הבעיה בשיר שהוא עוסק ברפרוף בדברים שמסביב,

סיפור היחסים האבודים בינה ובינו מגיע בטון דרמטי אקספרסיבי שיש תערובת של מפוקחות ורגש. שרון זליקובסקי מסכמת את היחסים שלה עם בן הזוג במסקנות שמנוסחות סתמי ומעורפל: "אם היה לך שכל היית נותן לי יד והולך איתי ביחד, למקום יותר

את התפקיד הראשי בשיר העניק אביב גפן לזמרת הרוק אורית שחף מ"היהודים". ההצדקה הפשוטה: השיר נכתב בלשון נקבה. אבל נדמה שאביב חיפש זמרת כדי להעניק עוצמה "רוקיסטית" לשיר שנשמע בלדת פופ אמצע הדרך. אורית אכן מצליחה לבטא  את עומק התחושה

ניכנס לאווירת המסתורין שמפזר עידן רפאל חביב. התמונה חורפית אירופאית. שלג ופתיתים שהופכים מטפוריים – פתיתי שלג שנתפסים בעדינות על הגגות ו"פתיתי סודות". העדינות בה יורדים הפתיתים משולה לעדינותם של סודות = נשיקות בהקשר סודי. בתוך התמונה הזו "קם זאב

השיר נכתב על  מישהו שמתגעגע  קשות למי שאיננה עוד בחייו. סיבת תאורו כ"איש גדול" אינו מובהרת בטקסט. "גדול" הוא מושג ערטילאי, במקרה של השיר הזה. האם ההזדהות של הכותבת איתו הופכת אותו ל"גדול" בעיניה? השיר עוסק במה שעובר עליו מאז

השיר שופע דימויים.  הקשר ביניהם ובין האובססיה למוסיקה רופף, סתמי, אקראי. ענבל אבנעים הפכה את החיבור  האולטימטיבי למוסיקה לקינה רגשנית, הנפתחת בצלילי פסנתר וכינור נוגים.  מה הסיבה לעצבות הזו? מה מקור התוגה והמלודרמה? בטקסט אין תשובות לכך. החזרה התכופה על

לא התפעלתי בזמנו (שנת 1976) מהשיר הזה בביצוע המשותף של צביקה פיק וג'וזי כץ, וגם הקאבר החדש לא ממש מצליח להוציא ישן מפני חדש, הגם שניכרת התלהבות של אריאל ויעל פוליאקוב לבצע את אותו.  העיבוד העניק לשיר יתר עוצמה בעיבוד

גיא מר – בתוך עמו הוא יושב. גם הוא מבין את הזן. זו אינה ממש מדינה מהסוג שבה מכבדים את חופש הביטוי ונותנים כבוד לדעה של הזולת. לאיש המחאה נפל האסימון: "אתה צריך לקלוט איפה אתה נמצא/ היום מספיק מבט

סיטואציה מוכרת: יחסים הגיעו לנקודת סיום. הפרידה קשה עליה. רע תפס את מקומו של הטוב. היא מודעת לכך שגם אהבה כמו שלהם עלולה להתפורר, מה שלא מסייע לה להתגבר עח תחושת הכאב הקשה. בצר ובצער שלה, היא בורחת למקום רחוק

הפופ הים תיכוני המקומי מוצף שירי וידוי של נבגדים ונבגדות. היוצרים מייצרים מוצרים רבים מהזן הזה. בתוך עמם הם יושבים. נבגדת מתבכיינת – פוטנציאל מסחרי. עדן בן זקן אינה בררנית גדולה בחומרים שמועברים אליה. מגלמת את הנבגדת שבורת הלב ומקוננת

הטקסט כתוב כרשימת פרופיל של מי שמציגה אפיונים ותכונות של  עצמה לצורך היכרות. הרשימה מורכבת מפריטים נדושים ופחות נדושים. הדובר מתייחס לשטחיות שברשימה, שאינה מעוררת בו כל מוטיבציה לחבור אליה. הוא מזהה כי "אין לה מושג איך הופכים משניים לאחד"

האם הקליפ מפרשן את הטקסט? אני מתרשם שהוא אומר דברים דרמטיים, שאינם נמצאים במילות השיר. משהו על גורלו של דור הטכנולוגיה? בקומוניקט שנשלח עם השיר נכתב שהטקסט בשיר "מעביר ביקורת על החברה הישראלית המכורה למסכים". זה קיים בקליפ, אבל לא

מוסיקת מערבונים קצבית פותחת את השיר. נעלה עם שולי רנד לנסיעה מהירה על הכביש הראשי. אפשר לרקוד לפי הקצב. יש מקום לשמחה? שולי רנד משדר כאב געגועים לנחשקת בשפה מליצית שמחוברת לכתבים, למקורות ולקונוטציות מקראיות רבות. למשל הפסוק – "כאייל,

סיפור אישי על ניכור, תחושה של בדידות וריחוק. מה שבפנים, מה שבחוץ. הציפיה להגשמת חלום מול חיים שלכאורה נראים יפים, אך הם חסרי תוחלת, מתנהלים במסלולים מהירים., והמפלט היחיד הוא בחוץ – בכדורסל. המרפא – בכדורים. אלי סורני הלחין את

שלומי שבת יודע, שהקהל שלו לא ידקדק בטקסטים שהוא שר. אלמלא המנגינות וקולו המתרפק, השיר הזה, שחור-על-לבן, היה נערם בערמת שירים מהסוג שבתי החרושת לשירים בנוסח הפופ הים תיכוני המצוי מייצרים יום יום ובכמויות – לפי דרישה. כל שאלות התנאי

לפי הטון והמנגינה העצובה  – שי גבסו במצוקה. ניסיתי לפענח  מהותה. מצאתי רצף משפטים, שמעיד על בלבול. איך לראות דברים? מה עובר בראש? בלבול כשלעצמו מעיד על סערת/ מערבולת רגשות. הבנאדם מסתכל על דברים אחרת. נוגע ב"טלוויזיה" ב"סינדרלה", נמצא על

שיר המבואס האורבני המצוי. אין בשביל מה לקום בבוקר. מה שנותר זה עוד שיר אחד, שלא יזכיר לו את עצמו – "חזק ורועש ונוצץ וזמני". אולי הוא יציל ממוות סופי. אל תקחו עמוק ללב, כשאפשר זווית של קלילות משחררת. "פוטומט"

למה את לא עושה ספורט? – שאלה שהפסיכולוג יכול לשאול, אבל ספורט, יטען כל פסיכולוג אינו הבעיה. ספורט הוא תירוץ. הבעיה הרבה יותר עמוקה. כשעייפות הולכת עם עצבות – יש בעיה, שתגרום לך לשנוא ספורט, לא ממש להקשיב למה שאבא

בואו נלמד משהו על פרק ביחסים באמצעות שיר רוק קצבי. לא טקסט שאשלח כדוגמא לשיעור לכתיבה יוצרת. השיר אומר משהו על יוהרה ויהירות שהפכו שניים לזרים. – "יומרנות ואגו הפכו את שנינו לגמרי זרים" אם כבר יומרנות, אז כדאי להתייחס

מה יותר חמור/ רציני בסיפור? העובדה שהשנים היפות נשארו באלבום תמונות, הבדידות העכשווית שלוקחת אותו לבר לדפוק ת'ראש על כוסות ריקים או העובדה שהאהובה נמצאת בחיקו של מישהו אחר? נלך על חבילת אחת. האם אחרי השיר הזה נשתתף בצערו של

מצוקת הרומנטיקן התורן. העולם רע, האנשים משונים. קחי אותי איתך. אני אפילו אביא גיטרה. ניב דמירל  מנסה לשחק אותה המתבודד המנוכר בחשכה ("השמש נעלמה לי לשבוע"), משרבט מטפורות סתמיות כמו "היום נכבה לי כמו סיגריה על המדרכה". מה קרה? סתם ככה,

יש שירי אהבה שלא צריך לגעת בהם. הם נכונים כפי שהם – במילים, במנגינה, בעיבוד. עולים איתך לכל נתיב בכל שעה, בכל מזג אוויר. שיר לאוהבים הנבונים והלא נבונים, כאלה שלא יודעים "איפה להתחיל", שהתחושות מסחררות אותם, רוקדים "בתוך ערפל",

שיר על הפער העצום בין הורים דואגים לילדים מודאגים. האהבה שהם מרעיפים רחוקה מלסגור את הפערים. רוני פרי מביעה את התובנה בכנות מופלאה. ההורים שואפים לשלמות, אבל אינם מבינים מי היא הבת שלהם, מה היא רוצה להיות באמת, מה עובר