שירים חדשים

יש שירים שהם שמח לשם שמח. לא הרבה מעבר. קח דף שרבט משהו, תמציא כמה פראזות מוסיקליות לכפיים ולרגליים. תעבה בתזמור שופע. גם בז'אנר הים-תיכוני, נהרות השירים הולכים לים השמח הבלתי סופי, והים לעולם אינו מלא. מועדון הקצב של אביהו

קובי לוריא חרז שיר המתייחס למצב הדיור ולקשיים של אנשים צעירים בישראל בימינו. זה אינו שיר מחאה נוקב על כישלון השלטון בפתרון מצוקת הדיור, אלא יותר  ביטוי עממי לתופעה כללית, לפיה צעירים מעדיפים לחסוך כסף של שכירות ע"י חזרה לבית

רך ענוג ותמים הוא קולו של מיקיאגי, חוזר כמשב רוח מהאוב. נער השוליים התבגר בגיל. לפי האינטונציה הוא עדיין נמצא באזורים ההם. השיר מעלה תאוריות בשם הכלל: האסון הכלל עולמי המאיים על כולנו נמצא ממש כאן, אלא שיש צד אחר

שיר לאוהבים הלא נבונים: קבלו עצה והדרכה מחמי רודנר ו"איפה הילד". האהבה כמו שאתם חווים בזמן מסוים – אשליה היא. למעשה מדובר באילוזיה, תעתוע, תקוות שווא, הזיה. בואו ננתץ את המיתוס. אין יותר מזה, ולא היה. אין עוד יום. אין

השיר הוא וידוי התפקחות של מי שמודעת להיותה בעייתית. בהיבט הפסיכולוגי, יש כאן הכרה אישית במגבלות. סופי צדקה שרה את השיר בגוף ראשון, בטון רך-מדוכדך.  המנגינה זורמת באפיק לא שגרתי, בעיבוד שמעטר בצלילי מזרח. יש תחושה,  שיש כאן ניסיון ללכת

תרצו – תורת חיים/ הוראות הפעלה להישרדות של עידן רייכל בעולם הזה. זהו שיר של הגיון ותובנות, הכרת מציאות "הגלגל המסתובב" בחיים, והכנות לקראת הבאות. טיפ: לא להביט לאחור. ללכת קדימה. וגם: אם איך יודע דברים – תמשיך לשאול.  תקשיבו

קולו הגבוה של אילן דמרי מספר את תוגתו,  משדר את ההרגשה המבאסת. בהמשך מצטרף בקצב מודגש יותר דודי לוי. צבע קולי אפלולי-מחוספס  יותר.  פחות הרמוני יותר רוקי. למה דואט? האם חזקה התחושה המשותפת מהתחושה האחת? האם לא כדאי היה להשאיר

אותה תשובה שמתקשים לתת על השאלה "מהי אהבה?" היא אותה תשובה שזוג האוהבים לשעבר יתקשה לתת על סופה של תחושה משותפת שהציתה את ההתרגשות הזו שחווים באהבה. איך אפשר להחזיר החיוך ההוא שהפיל כוכב על שפת הים – ועכשיו התכווץ.

המנגינה זורמת בקצב  ריצתו של הכלב. הקול המחוספס של יאיר רובין שר געגועים בטון מרוכך ועמוק. הדובר חוזר עם כלבו לשכונה שעזב מן הסתם. הכלב מזהה מיד את הריחות, והוא – את התמונות והקולות. במהלך הביקור חוזר הסיפור בבר השכונתי.

מי שולט על התנועה בהוויה, על ההתרחשויות והשפעתן על הבנאדם? רן אלמליח מבהיר: "זה לא אני". לי אין יד ושליטה על המתרחש – בכל מובן חושי – ריח, ראיה, שמיעה. גם לא על אותה ציפור ש"פרצה בשיר" ליד כביש סואן.

התהייה – "מי אני היום" נשמעת פשטנית משהו, נוכח הטקסט הרזה שמסתפק ב"יש בי יער שאיש לא רואה". האם אביב גפן רואה משהו מהיער שבתוכו? במקום לנסות להתמודד עם השאלה, הוא מתייפייף במשפט סתמי "השקיעה שהפכה לצבעי מלחמה", ומתנחם בכך

טוב ורע הם מהות האדם. תכונות בסיס. הרע כמו הטוב טבוע בטבע האדם. מי מנצח? בקהלת מצאנו: "יש רעה אשר ראיתי תחת השמש  ורבה היא על האדם" (קהלת ו, א)  יוני יעיש וחילי טרופר ניסו לבנות על זה שיר. הוא

יש משהו כובש בהבעה הפשוטה של יואב חסיס בשיר העוסק במבחן עצמי גלוי, פתוח וכן.  המנגינה העגולה והנוגה נושאת נרטיב של התמודדות כנה עם יכולותיו. העתיד – מעורפל. בהווה – יש דברים שהוא יכול להבטיח, שהם עובדה. ברגע זה –

הפתיחה בטון נמוך, בה שרה ליאורה יצחק על "סוף חלום, סוף תקופה" יוצרת מתח של תהיה באשר לסיפור. מה קרה? למה מאפקת עצמה לא לבכות? אבל אז במעבר חד מדי  נוסקת יצחק במנעדה לסלסל שורה סתמית כ"בואי בואי מהלב/ זה

מול הבלגן והמחשבות שאינן נותנות לישון, לאביתר בנאי יש מסקנה אחת ויחידה  שאין לערער עליה: – "אין לי מִלְבָדֵךְ". כלומר: מבחינתו – היא הדבר היציב ביותר בחייו. מה הבלגן? למשה יש סודות כמוסים ולאהרון כבר לא, כי הוא התגרש וחזר

גלעד כהנא ודודו טסה נמצאים על מסלול של כתיבה לכל דורש. עובדים במה שהם כנראה אוהבים – התאמת שירים לזמרים. התפוקה נמצאת בעלייה. צמד בעבודה שכבר ממתג את עצמו. והפעם – שיר על אמונה שיתאים לצמד המצליח דקלון את סגיב

קבלו משהו טוב ורענן, מוציא משגרת הזמרים המלנכוליים המדופרסים, ששיריהם שוטפים לאחרונה את הדואר האלקטרוני של כותב שורות אלו, ומכניסים למוד לא בריא לנפש. קחו את ארז ברנע למסלול עוקף דיפרסיה, הגם שמדובר בחלום. מה תפס? החיוך האירוני שעובר לאורך

איתי בלטר שר שיר עצוב מאוד על יחסים שנגמרו. סיפור שמושר בקצב סלואו מושן, נגיעות פסנתר שנוסכות עגמומיות. קול נשי שמעטר במגע אינטימי. מספר הסיפור מזדהה עם סיפורה  של המאוכזבת, זו שהגיעה אליו "רזה וחיוורת, ילדה בודדה כלה של אתמול".

ואם יש אהבה בעולם – לא בשיר הזה נמצא אותה. מאור אדרי מנסה גם הוא שיר על ההיא שאינה נענית לו, והיא בחזקת חופשית ומאושרת בדרכה. ה"ז'אנר" כבר שבע מהסוג הזה, והשיר הזה עוד מוריד את מד היצירתיות מטה ומרחיב

אפרת קולברג רושמת בטון אותנטי תחושת אהבה שאיננה עוד. זו אינה התרפקות סוערת, אלא ניסיון להביט בגעגוע מפוקח על שעבר עליה, תוך ניסיון לשקם את עצמה מתוך עצמה, מעין פצע שהולך ומגליד ומחזיר את הגוף למצב לא מבוית, טבעי, פראי.

פטריק סבג משכיב עצמו על ספת הפסיכולוג, חושף משהו מקו הרהורים. עיקרה של המחשבה: במסע החיים שלך – האם יש משהו להיאחז להרגיש במרחב מוגן? הדימוי  ל – ממ"ד, מרחב מוגן דירתי, שיגן עליך, משמעותי.  אדם מתגונן לא רק מחומרים

אריק ברמן מכוון מראה אל עצמו, מציב אותה בזווית אירונית בפניה למי שאינה מצליחה ליצג את אובייקט היופי. כשהיא לא יפה, יש אלף דרכים לומר "את לא מספיק יפה". השיר הוא סוג של הארת מסלול התחמקות אצל מי שמודד דברים

כשיסמין לוי שרה על רעידת אדמה אישית, אי אפשר שלא להאמין לה. השיר הוא על מצב בלתי ניתן לשליטה, יחסים שיצאו מהאזור האינטימי והפכו נחלת הכלל, גרמו לטריפת הקלפים. עכשיו היא נמצאת מול ימים אסורים, ממשיכה לברוח. יסמין לוי מעבירה

דוד ד'אור מחבק את הצער בשיר שהוא מכתב פרידה בלתי נמנעת. יש כאן מנגינה שמאפשרת לזמר כמוהו להפוך את הצער למבע רגש של אמת. זמר כמו שחקן ממלא תפקיד במחזה הקטן בו הא משתתף. ד'אור שר על מצב בלתי הפיך

הנושא שדוף – אהבה ושברונה. הכתיבה – מהוקצעת, לא לירית. הדימויים מעושים משהו: "הטעם שדבק בי כמו ברזל", "מסמר שמחטט לי בתוך הלב" : החריזה שבלונית: הולך-קולך-דולף-דולק. השיר הוא ניסיון מרופרף לחבר פזמון שיש בו הרהור על אהבה (כמו שמגיעה

תצטרפו לשרית חדד המסלסלת: "כל החלומות שלי עליך/ איך הלכת מה השארת אחריך/ כל כך הרבה מילים/ שיעלה לי כבר הבוקר".  תסלח לי חדד שאינני מצטרף, גם לא משתתף בצער געגועיה בשיר שממחזר נושא שחוק בקלישאות ששמענו באלף שירים אחרים.

זו שנותנת לו אוויר לעוד שנים. לא מילים יבטאו את התחושה שלו כלפיה. היא נשארת במבטים ללא מילים, באישונים, ברגעים הפשוטים, בשקט, בצלילים. אלדד ציטרין  מלא בה (בתחושה), מתרגם אותה למנגינה שנוגעת ומגעת, לצלילי פסנתר נוגים, ואם תקשיבו גם לגרסת

האפוקליפסה של ג'וני שועלי נשמעת כמו תסריט אימים של סרט אסונות הוליוודי, המציג חורבן כללי. על רקע זה מגיעה תהיה אישית:  שועלי שואל שאלות בסיס שכל אדם שלישי שואל אותם בשלב כזה או אחר של חייו: "מאין אני בא לאן