"ירושלים של זהב" (ביצוע: דוד ד'אור) הוא שיר השישים לפי "ה-60 של ישראל" של רשות השידור – תוכנית הסיום שהופקה הכי שבלוני – ממש כמו קדמי אירוויזייונים עם הדוז פואה, נקודות שידור פרושות ברחבי הארץ, בחירת השופטים ובחירת הקהל הגדול.
באנגלית זה הולך ככה: I got nothing to hide naked on the stage. עם המוטו הזה – הבנות נחמה חרשו את הארץ 3 שנים, יצרו לעצמן קהל אוהדים נאמן שהגיע שוב ושוב להופעות שלהן – עד שהגיעו לאלבום הבכורה. "לא
היא חשבה על איתי רק במונחים של סטוץ של לילה אחד, יעזוב עם אור האור ויעלם. איתי לא מתעסק ברגשות. הוא מסתפק בריגושים ולפעמים באיזו כתף רכה. והיא – זה החורף הראשון שלה לבד. נקלעה בדרכו האומללה. מתעסקת בשלה, לא בשלו. לא
"רציתי למצוא עצמי במקום אחר", עמיר לב שר-מלחש בטונו המחוספס. השיר נקרא "פריז", וסוף סוף יש ללב מוסיקה. לא רק דיקלום מלוחשש על רקע צלילים. לא ממש להיט. אבל מנגינה קטנה ויפה, ומי שחיפש אצל לב קצת סטייל ליאונרד כהן,
מהשירים הנוגים המחלחלים ביותר שנכתבו בזמר העברי. נעמי שמר בשיא פריחתה כפזמונאית בשנות השישים. במקור נכתב השיר ליוסי בנאי לתוכנית יחיד שהוא עמד להעלות ב-1966. בסופו של דבר, השיר לא התאים לקונספט של התוכנית, וב-1968, הקליטה אותו להקת פיקוד מרכז
