הדרן
הדרן הוא הוא סוג של בונוס שמגיע אחרי מחיאות הכפיים. אז מה זה מצעד ההדרנים של פרלמן? אני לא נבהל מהמושג הזה. מה זה ריקוד סלבוני מס.2 במי מינור של דבוז'אק. ומה זה ה"מלודי" של צ'ייקובסקי בניגנתו של פרלמן אם לא
16/11/2007
הדרן הוא הוא סוג של בונוס שמגיע אחרי מחיאות הכפיים. אז מה זה מצעד ההדרנים של פרלמן? אני לא נבהל מהמושג הזה. מה זה ריקוד סלבוני מס.2 במי מינור של דבוז'אק. ומה זה ה"מלודי" של צ'ייקובסקי בניגנתו של פרלמן אם לא
החליל לוקח למחוזות חלומיים, מעודנים, שמימיים. וזה האוסף הזה: מוסיקה שנכתבה בהשראת קסם צליליו המיוחדי של הכלי. הקטעים בחלקם תזמורתיים, ובתזמורת כידוע החליל לא יכול להרגיש רגשי נחיתות, בעיקר בתפקדי סולו ליריים אווריריים. אבל כמה מיוחד המפגש בין החליל לצ'מבלו
הכפר הגלובלי אוהב החנפות כאלה של זמרים שנוסקים לשיאי האמוציה, וכלל לא משנה שזה ורדי, פוצ'יני או ביטלס.בוצ'לי, IL Divo הם שתי דוגמאות מיני רבות. אלבום שישי לטנור האיטלקי האדיר, קול שופע שיש בו שילוב של עוצמה ועידון. שיר הנושא
גברות, נגיד בנות 30 עד 50, מגיעות לבמה לקבל חתימות, לתת פרחים ודגלונים. משהו הפוך קורה כאן: ארבעה זמרי אופרה צעירים מופיעים על תקן של להקת בנים וגורמים לנשים מבוגרות להתעלף. ההופעה של Il Divo ב"גריק תיאטר" היא האמא האבא הסבא
Il Divo הם אמנם "להקת בנים", אבל מתחילים להיות דומים יותר לשלושת הטנורים מאשר לכול להקת בנים אחרת עלי אדמות, למרות שבמראה החיצוני שלהם הם מזכירים יותר דוגמנים של ארמני. עם קולות כאלה לא יתכן שאופרות של ורדי אינן הרפרטואר
יו -יו מה הצ'לן המהולל ממשיך לנדוד בשדות מוסיקת העולם. ב-1998 הא הוציא אלבום מחווה לטנגו ולאסטור פיאזולה וקיבל על זה גראמי. נדמה לי שהתסריט הזה חוזר גם באלבום המוקדש למוסיקה הברזילאית. הוא מסר יצירות של ג'ובים, באדן פאוול, סרג'ו
אנדראה בוצ'לי הוא מסוג הזמרים שאוהב את החיים למרות מוגבלותו (עיוור) הוא יראה בגדול את את אהבתו הגדולה לורדי, ומצד שני, אין לו בעיה לשיר לאוהבי הפופ המלודרמטי, וזה אלבום שמזכיר את SONGO, טונים מלו-מלו דרמטיים שלוקחים אל שיאי הרגש, אם כי לא
פופ או אופרה? אופרה או פופ? היום הכול הולך בקרוסאובר. קיטש יהיה תמיד סחורה נצרכת. למה קולות קסומים? היום קסם מוסיקלי זה אופרה שנכנסת לתחום הגיטרות החשמליות, הסימפולים והאלקטרוניקה. היום סתם מוצארט או באך זה לא קסם. זה צריך להיות
אחרי שלושת הטנורים, כל זמר אופרה שני רץ לאולפן הפופ. מה שקרה הוא ששמאלץ זה עכשיו IN, ושלחתונת הסגנונות מצטרפים עוד חתנים וכלות. קאריסי, טנור אדיר, מענקי הזמר האיטלקיים, נוסק אל שיאי הרגש בקלאסיקות איטלקיות, לוקח את "לבן יותר מחיוורון"
ז'אק לוסיה לוקח את נוסחת פליי באך ומנסה אותה על הנדל, סקרלטי, מרסלו, אלביניוני, מארה עם קריצת עין ל"טייק פייב" של ברובק. הקבועים שלו נמצאים כאן: בנואה דונוייה דה סגונזק הוא אשר על הבס ואנדרה ארפיני בתופים. הקלות הנסבלת, אלא
בבו הפסנתרן, הקובני הולך, על נטו פסנתר. אפילו לא איוושת פרקשנס בודדת. היה זה המפיק פרננדו טרואבה שאמר לו יום אחד – כל פסנתרן המכבד את עצמו צריך ללכת על סולו פיאנו לפחות פעם אחת בקריירה שלו. אז החלטתי לנסות"
זה אוסף פופוליסטי לאוזן מתפנקת ותאבת להיטי קלסיקה. הביצועים משובחים. דוגמאות: קלאודיו אבאדו מנצח על הפילהרמונית של ברלין ב"כוחו של גורל" לורדי. גם על "הספר מסיביליה" עם הסימפונית של לונדון. ליאונרד ברנשטיין על "אגמונט" לבטהובן עם הפילהרמונית מוילנה, קרלוס קלייבר
מעריצי פינק פלוייד – אתם יושבים חזק? זה הולך ליפול עליכם כמים צוננים. מי שציפה אחרי הופעת האיחוד שלהם ב live – 8 לקבל אלבום חדש של "פינק פלוייד", יופתע מ-112 דקות של אופרה על המהפכה הצרפתית, ששיחרר רוג’ר ווטרס (בדיסק
היא הייתה בת 24, כשהקליטה האלבום הזה. הטבע חנן אותה בסופרן אדיר, אלא שבמקום לעלות על במות האופרה הרגילות, הפכו את שאפלן לכוכבת פופ. איך? תופרים עיבודי פופ לביצועים אופראיים. שאפלן שרה בלאטינית ובאיטלקית של המאה ה-14. ומטפסת אל פסגות
מצעד פזמוני המקהלות, דה בסט אופ דה בסט, 30 קטעים, כל הגדולים והקלאסיים שבקלאסיים. זה בפירוש לא משהו אחר, אלא הדבר האמיתי. מבחר המלחינים (מוצארט, בטהובן, באך, פורה, ורדי, ווגנר, ברהמס, הנדל, ברליוז, רוסיני) מטופלים על ידי המקהלות והתזמורות הכי
לא מדובר רק בפשרה לטובת הקלאסי קל אלא מוצארט בארבע שעות, מבחר גדול של יצירותיו מתוך הקטלוגים של "דוייטשה גרמופון", "פיליפס" ו"דקה" בביצועים מובחרים, תזמורות, מנצחים, כנרים פסנתרנים (כמיצוקו אושידה). 2 הדיסקים הראשונים כוללים המוסיקה הסימפונית, הקונצ’רטי והמוסיקה הקאמרית. הדיסק
זה יקח אתכם למחוזות תחושה שעוד לא הייתם בהם. קולות ילדים במקהלה מופלאה מלונדון ששרים בהשראת יצירות קלאסיות (סינט סאנס, דיביסי, הנדל) וקטעים מקוריים של המנצח והמעבד רוברט פריזמן. חשתי תחושת עצבות, גם מגע שמיימי שקשה לתאר. פריזמן לוקח את
בוצ’לי הוציא באקט מסחרי צפוי אלבום לקראת קריסמס. והפעם הלך אצל לורין מאזל שעיבד לו את "הקונצ’רטו ארנחואז" של רודריגו, את ה"מאטינטה" של לאונקאבלו, את "ברקרולה" של אופנבאך, "שיר אהבה" של ליסט. גם כינורו של מאזל מעורב במסכת הרומנטית, ובסך
הטנור האדיר הופך כל שיר שחוק, יהיה זה "או סולו מיו", "ספניש אייס", "אל קונדור פאסה" "מעבר לקשת" למיני אופרה טעונת אמוציות. 14 השירים נאספו משני אלבומים: שירים לטיניים ו"BE MY LOVE", שדומינגו שר בשיא הרגש. מבחינתו, פרנסיס לאיי ברט
22 אריות ושירים הכי מפורסמים מושרים בביצועי ראווה ע"י לוציאנו פאבארוטי, פלסידו דומינגו וחוזה קארראס. הקהל מריע בהתלהבות כבר מהסולו הראשון. איזו הצגת ראווה של קולות. תמיד ימצאו תירוצים למפגשים האלה. במקרה הזה – אליפויות העולם בכדורגל ברומא 1990, גם לוס אנג'לס 1994 וגם
ברנבויים משתעמם או מתמסחר? הוא לקח המוסיקה הברזילית אל גבול השמאלץ. לדבר הקלות הזו, חברו יוצרים ונגנים כמילטון נסימנטו בשירה, קיירו בפטיסטה בהקשה ובבו סילבטי שעל העיבודים. "איזי ליסנינג" שנפתח ב"טיקו טיקו" ממשיך ב"טרווסיה" ואחרי זה "קורקובדו" סולו, שברנבויים מפקיעו
זו ללא ספק היצירה היותר אמביציוזית שהמלחין והמעבד היווני הוציא עד היום. נושא המסע למאדים הוביל את ונגליס לתזמורים מלודרמטיים עד בומבסטיים עם תזמורת ומקהלה, הלמות תופים ושתי זמרות סופרן, ג’סי נורמן וקתלין באטל. ונגליס פוזל להולסט, למאהלר. הוא מצטט
נמאס ממטפורות שחוקות כ"שירת מלאכים", "מוסיקה שמיימית" וכל זה, אבל האוסף נוגע במשהו שלא יתואר במילים. המוסיקה שאסף מרקו מילוביץ’ ממלאת את החדר בצלילי הנצח. זו שזירה של קטעים קצרים ואתנחתות המשקפים את הז’אנרים המרכזיים במוסיקה הדתית. אורטוריות, פסיונים, קנטטות
מעט מאוד נגני גיטרה קלאסית יכולים לסחוב אותך על פני דיסק שלם בפריטת סולו. סנטברגר, יליד בודפסט, שמנגן ומקליט בברלין, הוא מהנבחרת הזו. סודו? שילוב של אימפרוביזציה יפהפיה, נגינה מעודנת ובעיקר יכולת להעביר תחושה. ועוד דבר: השליטה בכמה סגנונות: ג’אז
בשורה ראשונה: דומינגו נפרד מקררה ומפברוטי. לא עוד אחד מ"שלושת הטנורים", והוא יכול מתברר גם לבד, כשמדובר בפופאופרה. בשורה שניה: בנוסחת הלטינו מעורב בספרדי עם כל השמאלץ הנוטף, 16 הסרנדות של המלחין המקסיקני אוגוסטין לארה תפורות עליו טיפ טופ. איך
האוסף יצא ליום הולדתו השבעים וגם לרגל 45 שנה על הבמה. מקבלים בין השאר "פרלוד מס. 1 בדו מז’ור", "אייר", הקונצ’רטו האיטלקי, טוקטה ופוגה, פסטורלה בדו מינור, פוגה מס.5, ה"גבוט". באך של לוסיה עדיין אטרקציה, מוגש ברוטב סווינג, קליל, מלודי,
מה שנערות "סקאלה", בלגיות בנות שש עשרה, עשו לנירוונה, לרדיוהד, לפוליס, לדפש מוד, לגרבייג’ אינה שערורייה. מד אחים סטיג’ן וסטיבן קושני עיבדו רוק לקלאסי, הקליטו את הבנות חי בליווי פסנתר, וזה יוצא נקי וטהור ושמיימי. מישהו מהאחים אמר: "בסופו של
"לה קומפרסיטה" ו-JEALOUSY הפותחים, הטנגואים הכי מפורסמים בכול הזמנים מנוגנים נפלא ע"י "סטנלי בלק והאורקסטרה" ההקלטות מ-1959, ובזכות הרימסטרינג, הן נשמעות פריחות, צלולות ורעננות. בהמשך יבואו עוד 21 קלסיקות של טנגו עם הרבה צלילי בנדוניאון משכרים. EL CHOCLO זה כבר