מוסיקה ג'אז

רק בג'אז, חבורת סופרסטארים משאירה האגואים מאחורי דלת האולפן. בנבחרת האול סטארס של מייקל ברייקר, שמנגן טנור סקסופון נמצאים לא פחות מהרבי הנקוק בפסנתר, פט מת'יני בגיטרה, צ'ארלי היידן בבס, ג'ק דג'ונט בתופים וגם ג'יימס טיילור הותיק שנותן קולו בשני

מרקוס מילר, נגן בס ענק, ייצר קשת מרהיבה של צבעים מג'אז, פאנקי וסול. מילר עובד על סטנדרטי ג'אז בשיטתו. את LOONIE'S LAMENT של קולטריין הא לקח למגרש שלו בעיבוד היפהופ גרובי מצויין. ברנפורד מרסליס בסקסופון, יוברט לוס בחליל, קני גארט

קליאו ליין, טווח רגשי וקולי מרגש, עשתה לעצמה תוכנית כבקשתה עם שיריה האהובים כ"דה סאמרס נוז", "פילינגס", "סנד אין דה קלאונס", "רחובות לונדון", "ג'אסט דה וויי יו אר", "קילינג מי סופטלי", "אם" ואחרים. ליין לוקחת כל שיר אל חלקתה האינטימית,

פרידמן, מתופף, פרקשוניסט, עושה ג'אז ורסטילי, מיוחד ומרתק במגוון קצביו, במסגרת הטריו שכולל את ג'ייסון לינדר (שניגן עם רוי היינס) ועם נגן הבס המצוין עומר אביטל (ג'ושוע רדמן, בראד מלדאו). פרידמן, יליד ניו-יורק, תלמידו של מקס רוץ', רץ עם השלשייה

מי היה מעז ב-1957 להעלות רעיון לחקות קולית את התזמורת של קאונט בייסי? עובדה זה קרה. לפני 44 שנה התקליט הזה נחשב אטרקציה. היום אחרי שהמוסיקה עברה עריכה דיגיטאלית, אפשר להבין שמנהטן טרנספר לא המציאו שומדבר. העיבודים, החיבור הקולי זה

האיטלקי אנריקו פייראנונזי שתה בצמא את ביל אוואנס, לקח לא מעט ממקוי טיינר, ופיתח סגנון משלו. כמעט כל חדש שלו הוא התרפקות על ג'ז מלודי, מוסיקה לירית נוגעת ומגעת. מאלתר ברגישות. בטריו העכשווי שלו נמצאים קלרניטן נפלא כגבריאל מיראבסי והקונטרבסיסט,

דיסק מספר אחד מההקלטות של גאון הפסנתר בצ'פל סטודיוס, לונדון 1971. פיאנו סולו של חמישה כוכבים, שעבר עריכה דיגיטלית. מונק מנגן בקצב את "טרינקל טרינקל", את BLUE SPHERE. הוא מהורהר ורומנטי ב "DARN THAT DREAM" וב"פגשי אותי הלילה בארץ החלומות".

צ'ארלי היידן צירף להקלטת הדיסק את הפסנתרן הקובני גונזלו רובלקבה, והתוצאה היא תערובת של בלדות סלואו קובניות וגם מיד טמפו (בולרו). ג'אז של רומנטיקה נוגה ולירית, מלודי ברגיסטר נמוך, בלי הפירוטכניקה המוכרת של רובלקבה. הפסנתרן מוסיף גוון הרמוני עשיר, ברוחו

צ'יק קוריאה בפורמט טריו. הוא לקח מ"אוריג'ין" את אבישי כהן בבס, הישראלי הכי מצליח בג'אז העולמי, ואת ג'ף באלארד בתופים. קוריאה ידע במי לבחור. מה ששומעים זוהי בהחלט מוסיקה של עבר והווה, וכרגיל פני קוריאה לעתיד. הרוב כאן זה ג'אז

פיליפ קתרין מגדולי הגיטרסטים והמוסיקאים בג'אז האירופאי מנסה לאחרונה לפתח שפה מוסיקלית חדשה במסגרת עיבודים לביג באנד'ס. כול הלחנים כאן הם שלו פרט ל"במצברוח סנטימנטלי". החצוצרן ברט ג'וריס שותף לעיבודים העשירים, ושניהם נהנים מהתזמורת המלוטשת של בריסל, בעלת מסורת ושיתופי

משך כמעט 30 שנה, הוציאו הגיטריסט פט מתיני ונגן הקלידים לייל מייס יצירות משותפות בקשת רחבה של גוונים וסגנונות. הפעם הם השתמשו ברוב האלמנטים מעבודותיהם כדי ליצור סוויטת ג'אז עם הרכב בינלאומי הכולל את הבסיסט סטיב רודביי, המתופף המקסיקני אנתוניו

מילר הוא נגן בס חשמלי (וגם מה שנקרא רב-כלן) שמציב את הכלי שלו לפני כולם, כגיטרה סולו לכול דבר. מי שלא שמע את מילר מנגן בס, חייב שלמוע את הדיסק הזה. מילר בחר נבחרת מפוארת של נגנים מוכשרים, אבל הוא

אחרי שסיימתי 11 רצועות, רובן מענגות, התחושה היא שכהן התכוון במוסיקה החדשה לא רק לחמימות של בית, אלא לאזור שממנו יצא לפני שהפך לג'אזיסט הישראלי הכי מצליח בכול הזמנים, זה הסולו השישי של נגן הבס הישראלי, שיוצא אחרי "לילה", "בית"

12 בלדות שהוקלטו על-ידי הגיטריסט בין השנים 1958-2002 עברו עריכה דיגיטלית. בין השאר, בורל מנגן דיוק אלינגטון, מיילס דיוויס ("בלו אין גרין") וגם טלוניוס מונק ("ראונד מידנייט") ברשימת משתפי הפעולה – ענקים כמו ג'ון קולטריין, טומי פלאנאגן, ג'ימי סמיתס, קולמן

אנתלוגיית חובה של שני ענקים. ג'רי מאליגן בסקסופון בריטון. צ'ט בייקר – בחצצורה 20 .הקטעים הוקלטו בין 52' ל-53', וההפתעה היא במוסיקה ההרמונית, שמושגת בקוורטט ללא פסנתר וגיטרה, רק חצוצרה, סקסופון, בס ותופים, כאשר גם הסקסופון הוא לא טנור ולא

אלבום שני של רדמן (סקסופון טנור) עם ההרכב של האלסטיק בנד. סם יאל המצוין בקלידים (שותף ליצירה), ג'ף באלארד ובריאן בלייד בתופים ועוד שורה ארוכה של אורחים כמו ניקולס פיייטון בחצוצרה. המוסיקה היא ג'אז גרובי בהשפעות סגנון הג'אז פיוז'ן השבעים

סנדובל (חצוצרה) הוא נציג הג’אז הלטיני הישיר והמענג. המוסיקה ב"סווינגין" מורכבת מקלאסיקות ג’אז עם טאץ’ אפרו-קובני. קחו את MOMENT’S NOTICEשל קולטריין עם מייקל ברייקר בטנור סקסופון. תענוג. ואחר-כך מייק סטרן בגיטרה וג’ון פאטיטוצ’י בבס מצטרפים אליו ב"רחובות של תשוקה", בלדה

שלוש גיטרות אקוסטיות רצות בקצב מסחרר. הסגנון:  ג’אז צועני. מוסיקה שנשמעת קצת ארכאית, אבל הרוזנברג טריו כול-כך מיומנים, מנגנים בכזו טבעיות, שהם מצליחים לעבור את מחסום הזמן. איך שהם מנגנים את הסיפריצ’ואל הותיק "או מן ריבר".  הם מושפעים חזק מדג’נגו

לפי הפתיחה, זה נשמע כאילו הסקסופוניסט, מדור הנפילים החדש, עסוק במה שנקרא "קונטמפרורי ג’אז", עכשווי, פאנקי, אבל ככל שממשיכים להקשיב מגלים את כל צדדיו, והם רבים ומגוונים. "טנגו אין סיקס" זה ברובק מודרני בטעם ארגנטיני, ויש לו משהו בטעם ים-תיכוני

מומלץ ללכת גם על חלק א’ שנקרא ORIGINALS, שניהם הוקלטו במהלך קונצרטי סולו פיאנו של צ’יק באירופה וביפן ב-1999. בסטנדרטס, צ’יק בחר רפרטואר ממונק (4 קטעים)  דרך באד פאוול ועד הקלסיקונים ג’רום קרן, אירווינג ברלין וקול פורטר. כמו העושר הרפרטוארי, כך

פעם אמר צ’ט ששירתו מושפעת מנגינתו. "אלמלא הייתי נגן חצוצרה, ספק אם היית שר ככה". האמת היא שקשה לקבוע במה צ’ט הצליח יותר, כי כזמר הוא משגר טונים רכים, שבפירוש אינם טונים של זמר מקצועי, אלא משהו רך, אינטימי ותמים,

נגן הבאס כריסטיאן מקברייד הוא גאון ג’אז שעובר ממיינסטרים לג’אז רוק פיוז’ן סטייל השבעים. הוא פותח את הדיסק ב AJA – של "סטילי דן". ויש לו גירסה ל"ווקינג און דה מון" של סטינג, אותה צובע ג’יימס קרטר בבס קלרינט. HAVONA

השלישייה כוללת פרט ללובאנו, הסקסופוניסט  את דייב הולנד בבס ואלווין ג’ונס בתופים. עשרה קטעים -פרט לסטנדרט "רוח הזדמנות" – מקוריים. ג’אז מעולה, והצליל המאוד רחב של לובאנו בטנור או בסופרן הוא הצליל ההכי עכשווי. אם תרצו: סגנון פוסט-בופ מתקדם בגווני

זה מסוג הדיסקים שמנגנים את עצמם, שמתנגנים וקולחים כבר מהצלילים הראשונים, כאלו כבר שמעת אותה. אדריאן, נשמע כמו הביל אוואנס הלטיני, והוא מזכיר גם את פיירנונזי האיטלקי במגע הג’אז מלודי המהורהר. לא רק זה: בפורמט הטריו הוא מצליח להתחבר לטנגו

היא השאירה חותמה גם בישראל, באחד מפסטיבלי הג’אז באילת. זמרת ג’אז נפלאה, אישיות. בדיסק החדש, זה הסקסופון של ג’ו לובאנו שמעניק את חום הרומנטיקה ב"כאשר האורות עלו" המקורי, גם ב"סומוס נוביו" של ארמנדו מאזארנו. פרט לחומר מקורי, אייבי שרה "טחנות 

הסקווירל נאט (שם של ממתקים ישנים, שמשווקים במאסצ’יוסטס) מעלים באוב את הג’אז הכי ישן. ג’ים מתיוס (שירה, גיטרה), קתרין ויילן (שירה, בנג’ו)  משחזרים את הצלילים של ניו-אורלינס משנות העשרים ועד השלושים, עירובים של בלוז, בלו_גראס וסווינגים. ג’אז ישן יכול להיות

צ’ארלי פרקר לנצח, מקור השראה שאינו פג. מה שמייחד הדיסק שהוקלט בניו_יורק ב-1995, הוא האינטימיות שבה מנגנים הרגרוב בחצוצרה ובפלוגהורן כריסטיאן מקברייד בבאס וסטפן סקוט בפסנתר את פרקר וקטעים ברוחו. את החום משיגים השלושה ללא מתופף, וובאמת שאפשר בלעדיו. מעבר

מלדאו , כוכב-על של פסנתר הג’אז, כבר יוצר תמהיל מחושב לשלישיית ג’אז. Knives Out לפי ,רדיוהד",  "אלפי" של באכארך, "היא עוזבת את הבית" ו"מרתה יקירתי" של לנון ומקרטני, "50 דרכים לעזוב את אהובך" של פול סיימון, גם סטנדרטים כמו NO MOON

מהיר נגינה, קולח, חי. מוכר. אולי יותר מדי מוכר. זה הדיסק היותר קייצי וברזילאי שלו עם קטעים מהקלטות שנערכו בקיץ 86 בניו–יורק. "טומבו ב-7/4" של אירטו מורירה מראה באיזה קצב קמילו מאלתר על מלודיה. לעומת חוסר המופנמות, "לאס אולאס" של

קני ברון, מבכירי פסנתרני הבופ,  תפס ראש קליל כביכול על מוסיקה ברזילאית, אבל כששומעים את העיבודים, מתברר שהוא הציב לעצמו אתגר. אני שומע את אילתורי הגיטרה האקוסטית המסחררים של רומרו לובמבו, את האלגנטיות בנגינת החליל של אן דראמונד, את ההקשה