אישה תמירה יפהפיה בעלת קול מלאכי מתלחשת עם הקהל, מצטחקקת בחוסר נוחות, כאילו זו ההופעה הראשונה שלה על במה, והוא (הקהל) הדבר האחרון שהיא רוצה לפגוש באותם רגעים. בהמשך התארכו רגעי המבוכה (ביישנות?), הפסקות לא ברורות בין השירים, התייעצות עם הנגנים,
יש איומים בתעשית המוזיקה, שזמרים לא יופיעו בערי ישראל בחגיגות העצמאות של השנה הבאה – אם יגבילו את שכרם ל-70 אלף שקל להופעה, לפי החלטת שר הפנים, אריה דרעי, שקיבל את המלצות ועדה שהוקמה כדי לבדוק את הנושא. אני אומר: סבבה,
המופע שבשבילו עושים פסטיבל פסנתר קרה-התרחש סביב הכישרון הבלתי נלאה העונה לשם מרינה מקסמיליאן בלומין, שקיבלה לנהל מוסיקלית ואומנותית ערב של זמרות שרות ערן צור עם איה כורם, אונילי, וטל גורדון. המוכשרת הזו בת העשרים וקצת מבינה שלפסטיבל פסנתר עם יומרות צריכים להגיע עם
כשמדברים על אגדות גיטרה, פוסחים בדרך כלל על תוצרת הארץ. ישנה רשימה קבועה מההסטוריה של הרוק שנעה בין "אלהי" ל"אגדות" הגיטרה: ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון, ג'ימי פייג' (לד זפלין), דיויד גילמור (פינק פלויד), מארק קנופלר (דייר סטרייטס), ריצ'י בלקמור (סגול כהה), אדי ואן הלן (ואן הלן), בריאן מיי (קווין), קרלוס סנטנה, גרי מור. ופתאום, נזכרים שיש
בסוף הסרט הדוקומנטרי "חודאדד" , (51 דקות בונוס למופע) רואים את ריטה צועדת אל חדרי הלבשה אחרי הופעה סוערת בקיסריה. היא סחוטה, ובעיניה יש עצב עמוק. ואז היא מפנה מבט למצלמה ואומרת בכאב: "אני מתביישת מרוב האהבה שקיבלתי. זו אהבה
"הבה נרגילה" שנוגן בסיום, משאיר אותך עם חיוך אופטימי לתפארת היחסים בין מוסיקה ישראלית ומזרחית במקצב 9/8, תרצו – בין המוסיקה הטורקית והמוסיקה המזרחית הישראלית. ינון מועלם, שהעלה לבימת ענבל ארבעה נגנים המהווים את "אנסמבל ראסט", הוא אזרח טורקי מאז 2002,
לריקי גל מריעים באמצע שיר. אי אפשר להמתין עד שתגיע לסופו. זה הניואנס בהגשה, באינטרפרטציה, מנקודת הזמן בה היא נמצאת, יש לה הג'סטה הזו, עד שאינך יכול להמתין למחיאת הכף בסוף השיר. כמו נטענה מחדש, טוענת את השיר בעוצמות מחודשות של אהבה, תשוקה,
מאיה בוסקילה ניסתה לעשות קאמבאק ענק באמצעות "הכוכב הבא לאירוויזיון". היא הודתה שיותר מאשר היה לה חשוב להגיע לאירוויזיון, היא נזקקה לחשיפה מחודשת. אכן: נחשפה מחדש – הקול הגדול, הביצועים המלודרמטיים. האם במקביל לשיפור התדמיתי הצליחה להציג תעודת זהות אומנותית
אור ירח שנשפך על פסגות ההרים. אוויר הרי גליל צלול כיין. יין טוב שזורם מהיקב. כרמים מסביב. וריטה. מה אפשר לדרוש עוד מהחיים. התקרבתי לבמה לצלם, ואז הרגשתי טפיחה קלה: מאחורי ניצב מישהו שהציג עצמו כ"שומר הראש של ריטה". ביקש
"כמה שטוב שבאת הביתה", מרכך הצמד את הקהל האוהד בקיסריה. "ספר מה נשמע, ספר איך היה, למה לא שלחת גלויה". "כמה טוב שאתם כאן", אומר שלום לקהל. יש אווירה של אושר באוויר.הדיסק הכפול יצא כאלבום מתנה מהודר לחגים. שכול הצורבים יחשבו פעמיים
אריאל הורוביץ השלם נכון לאפריל 2019. התחלתי בביקורת על "כשבאנו הביתה", המשכתי איתו בראיון בביתי, וסיימתי בהופעת ההשקה בהרצליה. תחנות: מ"ברלין" ועד "האחזות הנח"ל בסיני" של אמא נעמי שמר. מ"האהבה מתה" שכתב לרעיתו, תמר גלעדי ועד "אהבה אנלוגית" באלבום החדש.
יורדים על קובי מרימי ו – Home, כאילו שהוא נבחרת ישראל כושלת, שתביא את ההפסד הבא. מה קרה? מישהו באמת חשב על זכיה שניה? על אירוויזיון נוסף בישראל? הלוקאל פטריוטיות הדביקה הופכת את מרימי למטרה, כאילו הוא אשם באיזשהו מחדל.
סובבו מחוגי הזמן ל-2008. שייגעצ שרים שירי ארץ ישראל בזאפה. עד כמה זה הולך להיות אנרכיסטי? עידן אלתרמן שהוזמן לבמה, שם לב לעובדה ששייגעצ הזמינו להשקת ה-EP של שירי ארץ ישראל קומיקאים ולא זמרים (הוא וגורי אלפי), מה שהעלה כמובן הרהור
"זמן תפוז", האלבום החדש, הגיע כמעט על כל שיריו להופעת ההשקה ביפו. אבל הערב הזה היה הרבה מעבר – זמנה של זמרת יוצרת שנפתחה לאורך, לרוחב ולעומק, יוצאת מצניעות, מכנות, משוחררת, קומוניקטיבית מאי פעם, מחברת תחנות בדרכה כדי לגעת בסיפור
האם מועדון "טרמינל 4" במתחם התחנה בת"א עומד להפוך ל"בלו נוט" של ישראל? אמרו לי: נסחפת. המקום אפילו אינו מוגדר מועדון ג'אז, גם אם מישהו חשב שהוא יחליף את מועדון "שבלול" ז"ל, כנראה התבסס על wishful thinking. ג'אז נטו מעולם
אחינועם ניני עלתה על הבמה יחפה בלבוש שחור. היא פתחה ב"וילנלה", שירה ווקאלית מאמצע המאה -16, בליווי רביעית סוליס מנאפולי, המחוברת אליה בשנים האחרונות. אווירה קלאסית לחלוטין. בשיר השלישי "משאלה" ("בעיניה") אפשר היה לשחרר עניבות. אחינועם אילתרה מילים כדי להודות לקהל
יום הולדתה ה- 75 של ג'וני מיטשל נחוג בנובמבר האחרון במופע הצדעה של אמנים שהוקלט באולם של מתחם ההופעות של מרכז המוסיקה Dorothy Chandler Pavilion בלוס אנג'לס, במה בה מיטשל הופיעה פעמיים ב- 1972 ו- 1974. רשימת הקאברים שבוצעו לייב מחזירה לקלאסיקות
הג’יפסי קינגס של משפחת רייס משכפלים את עצמם כל כך יפה, שהם מצליחים למחזר את עצמם באותה נוסחה שהם מריצים 25 שנה, ועדיין להתלהב ולהלהיב. הקהל יודע בדיוק על מה הוא משלם. מה חשבתם לקבל – ראפ פלמקו צועני מודל
איפה הראש של הישראלי? בחירות, ביבי, גנץ, יועץ משפטי, טילים לת"א, אירוויזיון? הצחקתם. תנו לו רד הוט צ'ילי פפרס במתחם הפירמידות שבעיר גיזה מדרום לקהיר. הכותרות מספרות שמאות ישראלים הגיעו להופעה. למה לעשות מאמץ להגיע דווקא לשם כדי לראות את הלהקה
דניאל זמיר וסקסופון הסופרן שלו פתחו את הערב עם "שלושה עשרה", מאלבומו "אחד". אין לי מושג אם זה היה מכוון – אבל ההתכנסות ב"זאפה" היתה כדי לחגוג את אלבומו ה-13, "אליי", שהוא בחלקו אלבום של שירים מושרים, ביניהם "מודה אני",
אסתר רדא הצטרפה לתזמורת המהפכה ושלישית "Geshem" רק בשיר השמיני – The Man I Love. פתאום התקרבנו לסטנדרט ג'אז באוריינטציה השכיחה שלו. עד אז התזמורת עשתה שימוש בסטנדרטים לצורך עיבודים אקוסטיים-אלקטרוניים מורכבים, חלקם – מעניינים, חלקם – פחות. הערב – בעונתה
"אהבה למה עזבת אותנו / אם תסלחי לי אי פעם אהובתי / אם תרצי אחזור לבן בחלום שחור / אם תסלחי לי אי פעם אהובתי" האהבה הישנה, זאת שברחה לכולנו, מונחת אי שם בעבר. התעטפה בשכבה עבה של נוסטלגיה. אבל כשחוגגים
לארץ מגיעים שרידי להקת אלקטריק לייט אורקסטרה האגדית תחת השם "האורקסטרה" ללא ג'ף ליין, המנהיג האותנטי של ELO. ליין, לא ויתר על המותג וממשיך אותו בהרכב שלו. איך זה נשמע? "זה התקופה הכי טובה שהייתה לי אי פעם במוזיקה … זה מעבר לכל מה שיכולתי
הקהל שר את השירים, ילדים עלו בסוף המופע לרקוד, ואחד קטן עשה נפלא הליכת ירח. מחוץ לאולם התנפלו עליו כאילו מדובר בדבר האמיתי. מבחינתם – זה היה כמו לראות את מייקל ג'קסון. אז כן: מייקל פיירסטון נראה כמו מייקל, הולך כמו מייקל,
הערב נפתח ב"על קו הזינוק", אל גידי גוב הצטרפו צעירי תל-אביב. הם יחברו אליו גם על קו הסיום כעבור כשעתיים ב"עוף גוזל", כדי לאפשר התמוגגות וריגושים על אחד השירים הכי שחוקים במוסיקה הישראלית. אנחנו בהופעה השניה של "שירים מלילה גוב", זו שנולדה
וניפגש ביוני באמפי קיסריה. יהיה סולדאאוט. מכירת הכרטיסים כבר נפתחה. אל תתווכחו עם הקונצנזוס. היתה חגיגה בהיכל. הקהל מת על שידוכים של זמרי מיינסטרים לכל המשפחה. סוג של עיסקת חבילה. כל הלהיטים. "דה בסט אופ" עם ניחוח של נוסטלגיה. אמרו
מארק אליהו ושי צברי שיופיעו בפסטיבל ג'אז חורף באילת ב-14.2 הם נקודת מפגש ייחודית במוסיקה המקומית בין צליל הקמנצ'ה הנדיר וקול הנשמה הבלעדי. שמעתי אותם בפסטיבל הפסנתר האחרון (25.10.18) באולם אסיא במוזיאון ת"א. הם מתמזגים נפלא מרגע שצברי פוצח ב"שחרית"
שלומי שבת ופבלו רוזנברג שוב יחד. למה? לא מיצו את עצמם? שמעתי אותם לפני 11 שנה בקיסריה. הקהל כל כך אהב את השידוך, שהוא החזיק מעמד שנתיים וכמעט 100 הופעות, 5 פעמים קיסריה, 7 היכל התרבות. בשנה שעברה מישהו סיפר
כמעט ללא חיבור לסצנת המוזיקה הישראלית/ תל אביבית, שישיית הפולק האנג'לסי, שצמחה והתמקצעה בהופעות ברחבי הארץ ובאירופה, כבר מופיעה בתל-אביב על תקן להקת חו"ל. הופעת האנגר סולדאאוט, קהל עצום, שמביע אמון במוסיקה מסוג הפולק האלטרנטיבי, שאינו מתחנן להגדרה מדויקת, מעין
אני זוכר בשנות התשעים רוקרית עבריה, שכנראה רצתה להיות ג'ניס ג'ופלין מקומית. כשסי היימן שרה במועדון לוגוס ז"ל "באת אלי ולקחת אותי אליך", שמעתי זמרת רוק, ששרה רוק בעברית, הולכת חזק עם הקצב, עושה בלוז מ"עולם תעשייתי" בנגינת מפוחית נסערת. סי היימן
