מוסיקה הופעות

לבן ארצי יש שביל באמצע, ופנים חלקים יפים ובתוליים של מלאך, שמזכירים משהו את אבא שלמה מלפני עשרים וכמה שנים. מרגע שהוא מניח שתי ידים על הקלידים, יוצאות מנגינות עגמומיות משהו, ושרבוטי בוסר של בחור שמסוכסך עם עצמו ועם האהבה.

שירים: Loose, Down On The Street, 1969, t.v. eye,  My Idea Of Fun, Dirt, Real Cool Time, No Fun, 1970, Fun House, L.A Blues, Skull Ring, Trollin', Not Right, I'm Fried, She Took My Money, Electeric Chair     איגי

תמירה ונאווה, מפזזת עם גיטרה, מוציאה קולות בין ביורק לקייט בוש, מתיישבת לקלידים כדי לתת אלטרנטיבה לתזמור. רק הפלאשים של הצלמים שהתנפלו על כל חלקה מהקאזו מקינו הצליחו להאיר את פניה של הגברת הסקסית שרקדה במעין פישוק גמלוני. אפשר להתחיל

שירים: בנות, טיפה טיפה, תמונה מטושטשת, בקרקס הזה, פעם 530, באה אליכם, שלום לאמונות, שוב תודה, שירה, ברכת המלך, עכשיו אתה חוזר, אם זאת האהבה שלך, מפלס מצב הרוח, נובמבר. הדרנים: אף אחת, ממי, לשם, שיר תקווה. משתתפים: אורי זך –

איזה רוקיסט יכול לצעוק "רעננה!" "רעננה!" כמו "תל -אביב" או "יזראל", אבל לעובדה היא שרעננה היא שזכתה לקבל את אחת מהפעות הרוק שנערכו כאן. רעננה הייתה לערב אחד עיר שמארחת רוק איצטדיונים.  זה התחיל כשאיימי לי פרצה לבמה כמו רוח

לא. לא הלהיב אותי הדאנסהול סופרסטאר. שעתיים של ריצות, קריאות, קצב, די ג'יי, היפ הופ רגאיי. ארבע דאנס גירלז. דנסהול. אופנתי, מסחרי, כוחני. 2 ראפרים שעושים הרבה רעש וקצב, ואני בכלל לא בטוח ששון פול זקוק להם. "פיפל אופ יזראל!",

ניק אמר, Nik Ammar (גיטרה, מנדולינה, שירה), ג'וש ברסלו Josh Breslaw (תופים, כלי הקשה) ליאו בריינט Leo Bryant (בס, בס כפול), סטפן לוי Stephen Levi (קלרנית,שירה), למז לובאס, Lemez Lovas (חצוצרה, קלידים, שירה), אליס מקלפלין Alice Mclaughlin (שירה), אנה פואב

הקהל שהגיע לתיאטרון ירושלים הופתע למצוא את אולם (תיאטרון שרובר) ריק. הוא הופנה אל כניסת "מאחורי הקלעים" כדי לגלות חלל גדול עתיר מסכי וידאו ולהבין כי ישבניו אינם הולכים להתרווח על מושבים נוחים בשעתיים הקרובות. בשום מקום לא גילו לו

"כמה כייף להופיע בארץ", חזרה קרן אן על המשפט במהלך הערב בהתרגשות עמוקה. והיא צודקת: לא רק כייף אלא מדהים ומפתיע לראות היכל תרבות כמעט מלא, כאשר לפני שנתיים – מעט מאוד ידעו מי היא.   קרן אן הרוויחה את

יש כנראה משהו מאוד מאגי אפילו מסתורי בליאונרד כהן שממגנט זמרים ויוצרים  לנסות גרסאות משלהם לשיריו. הספקתי בתקופה האחרונה לשמוע ערב שכולו כהן בביצוע אריק סיני, ראיתי הסרט "אני הגבר שלך", ערב הצדעה בינלאומי של זמרים במונטריאול, ועכשיו – גם

אני שוכב לי על הגב מביט על התקרה רואה כיצד חולפים ימי בבטלה גמורה אני שוכב לי על הגב חושב, חולם, הוזה והחיים יפים, יפים ממש כמו מחזה בלי להיות או לא להיות אני פשוט ישנו בלי שום דבר אשר

  Temel Savas Özkok  – קאנון, Ioannis Dimitriadis (Yannis) – קלידים, Murat Tekbilek – טאר ודרבוקה, John Christopher Wabich (Chris  – תופים   אחרי המופע אמר  לי עומר  פארוק, שתגובות לוהטות כמו שקיבל במופע בצוותא – הוא מכיר רק מהופעותיו ביוון.

בקומוניקט כתבו  – "זמרת הסול והריתם נ' בלוז הראשונה בישראל", אחרי הערב הזה, הייתי מסייג את הסופרלטיב, אבל אחרי שעל מרגול אמרו את אותם הדברים, אז לאיילה אינגדשט בטח מגיע.   הערב הוא מעין סיכום פרק א' בדרכה – עזיבת

לאורך הערב בקמלוט לא שכחו הפורטוגלים לציין בחיוך מתבקש כי ניתן לרכוש את הדיסק החדש בסוף הערב, ואולי בלי שהתכוונו, הם צדקו בדבר אחד: הדיסק החדש מוצלח יותר מההופעה. איריס ועופר פורטוגלי הם זוג יוצא דופן בנוף המוסיקלי המקומי, סיפור

יורם חזן – שירה, גיטרה, סקסופון, רן אלמליח – שירה, בס, דוד רז – גיטרות, דני זייבלט – תופים, עמי רייס – פסנתר ואקורדיאון, חן שנהר – כינור ראשון, יוני גרטנר – כינור שני, גליה חי – ויולה, מאיה בלזיצמן

מורידה ז'קט, חושפת טי-שירט של איי.סי/די.סי. לא שזה מרמז על ההמשך. פעם, בעבר הרחוק היא עלתה לבמה הם בגד עור רוקיסטי שחור. היה קונספט. הייתה פוזה. היום היא מדפדפת בדפי הקריירה שלה. לא ממש "רוקרית", למרות שהחבר'ה הצעירים שעל הבמה

ישראלי שלא היה כאן בשנים האחרונות, לו נקלע באותו ערב לקמלוט, ונשאל לזהותו של האיש שעל הבמה, היה אומר: היפי אמריקני מזדקן, פליט השישים, שמתרפק על הבלוזים והרוקנרולים הישנים, ובטח בחוץ מחכה לו הארלי דוידזון מצוחצח ישן וטוב. "זה אפרים?!"

 יזהר אשדות – שירה וגיטרה, צוף פילוסוף – בס, רן עפרון – קלידים, גיטרה, אקורדיון, שי ברוך – תופים. אורחים: רונה קינן, פיטר רוט, הראל סקעת.   תחושת הדז'ה וו הגיע כבר על השיר הפותח. 12 שנים לפני ישבתי כמעט

באמת תדהמה: ילדים וילדות בני ובנות 13 ו-14  ישראלים צברים וחילוניים מצטופפים ונדחסים  בהאנגר, רוקדים במופע של בחור חסידי מניו-יורק ששר בסגנון רגאיי. מה הקשר בין רגאיי לחסידי? נו, טוב זה נורא קל – ציון. אבל עד היום לג'אמייקנים מקינגסטון

"לדעת לגעת זו לא בושה להתרגש/ לסלוח לשכוח לתת לזמן להתחדש/ את האתמול שלא יחזור אליי השארתי מאחור/ אני יודעת זה הזמן שלי ללכת עם האור"   יש מי שחורז את הביוגרפיה של זהבה בן בזמן אמת. מעכשיו זה אור,

אשף ההקשה ההודי טרילוק גורטו הוא עולם ומלואו של ממלכת כלי הקשה, פרקשוניסט שבמשך הקריירה שלו מנסה להתחבר אל המערב. הפעם הוא הגיע למועדון זאפה עם רביעיית מיתרים איטלקית שאוהבת אתגרים. גורטו הוא נגן שמעולם כמעט אינך יודע מה תקבל

האם שון לנון הוא יוצר ואמן פופ ומוסיקאי שראוי לעמוד בזכות עצמו – בלי שהצל של האבא המנוח ג'ון ירחף מעליו? התשובה היא כן ולא. גם אם שון רוצה להימלט מהצל של אבא הוא לא יכול, לא רק משום שהמוניטין

נגנים: עדי רנרט – קלידים, רע מוכיח – תופים שירים: אוחתכ בייבי, רועד, הפוך, עד כלות, 77, אם הייתי יכול, בשבילך, רעש לבן, רחוק ממך, לא שוכח, ילדתי שלי, הדמעות של לילי, עיר של קיץ, בסוף של יום, שתי פנים,

נגנים: גיל סמטנה – קונטרבס, נושי פז – גיטרה אקוסטית, שירה, ניצן חן-הראל – כינור, ערן פורת – תופים. שירים: שיר זמני, מלנכולי, ברוקלין, יושב בצד הכביש, הוי וויי, טווס הזהב, דוד ושאול, זמנך עבר, אש, היום, כולם יודעים, מרגיש

שירים: בעיר הזאת, מילי, קונפורמיסט, אלנבי, איש קש, 180, זאב, למה את הולכת לבד, שנים חסומות, כביש מהיר, העיניים שלה, הרעב, פצעים ונשיקות, כל החבר'ה, עוד פעם, מספיק בן אדם, גשם חזק, סאן חוזה. הדרנים: הסרט נמשך, דם, מכה אפורה,

לא, אני עדיין לא הולך להעיף סופרלטיב שברק חנוך הוא הדבר הבא ברוק המקומי. עדיין לא. בואו נמתין עם זה. אבל לפי הופעת ההשקה של אלבום הבכורה, זה יגיע, ואני מקווה בשבילו שזה לא מאוחר מדי. אחרי הכל ברק חנוך

תמיד נדמה שהם ישובו, והנה זה אינו חלום. פונץ' עדיין כאן ועכשיו, אחרי כל השנים הגלגולים והתהפוכות. לא סתם שבו. פסטיבל של שלושה ערבים רצופים עשו להם. למה? יש לפחות סיבה אחת למסיבה – אלבום חדש "פינוקיו". אבל כדי להבין

אחינועם ניני – NOW ההופעה גיל דור: ניהול מוסיקלי וגיטרות, זוהר פרסקו _ כלי הקשה, ז'אן פול זימבריס – תופים, עדי רנרט – קלידים וחצוצרה, הגר בן-ארי – בס, מור הפקות-כספית לקראת סוף הערב היא קופצת, מפזזת. לבדה. יחפה. במעגלים.

כיפת צמר על ראשו. שקוע בכיוון גיטרה. פתיחה אינסטרומנטלית ארוכה. מרגישים מיד שפה זורם משהו אותנטי. אני יושב ב"תמונע", מוסך שעבר הסבה, ברחוב שונצינו, איזור המוסכים של תל אביב. אווירה שקטה. אקוסטיקה טובה. יין אדום טעים. מועדון, בר, מחובר לתאטרון.

איפה חביבי?  התברר שעל הפתיחה הם נשארו מאחורי הקלעים.  שלומית אהרון לבדה לקחה לעצמה את הבמה לשישה-שבעה שירים בלי ששלושת הגברים יזמרו-ישתובבו-יפזזו ויתחייכו לידה, מנסה להראות (ולהיראות) – שהיא יכולה למלא בזכות מה-שיש-לה. המונולוג שהיא פותחת בו על ההתלבטות להיות ביחד