מוסיקה הופעות

הוא כבר לא יכול לסבול את "ציף ציף מעל הרציף", להיט שהוא הלחין לטקסט של ירון לונדון. אני בן 75, אומר דני ליטני, זה כבר לא מתאים. ליטני צודק. השיר הזה גם נשחק עד דוק. עבר זמנו. אבל כשדני רובס עלה לבמה

איזה אולד פאשן אני. בסוף מסיבת העיתונאים במלון שרתון, כולם רצו  לעשות סלפי או צילום עם א-הא. אני חייב לבדוק מה לא בסדר איתי (שלא הצטלמתי איתם!). מצד שני טרדה אותי השאלה: ווט דה פאק. מה  כל כך חשוב בלקחת

הקהל אכן זלל את ה"אמריקן פאי". הו, איזה קינוח זה היה בשבילו. עף על השיר. פתאום זה קרה. קמו, רקדו, הניפו ידיים, צילמו כמו מטורפים. הידד ללהיט. מה היינו עושים ללא העוגה האמריקאית הזו והנוסטלגיה. דון מקלין הרגיש, שבשביל השיר הזה

זה קורה  לי לעיתים נדירות: אני נהנה משירים בלי להבין מילה. כשאנה מורה הפורטוגזית שרה, מתרחש הפלא הזה. מקשיבים לטון, לצליל, למנגינה, להבעה. הם הם המילים. אני מוצא עצמו נפעם, ממש כמו שהתרגשתי לשמוע זמרות כמו מרסדס סוסה, חאריס אלקסיו. תשאלו אותי על

שנים שאני מחפש הופעה של נתן כהן. סיבות? –  געגועים למוסיקה ישראלית טובה ובעיקר צורך אמיתי – להתענג על שיריו האהובים. כתבתי על כהן במהלך השבעים, תקופת להקת "הנשמות הטהורות", גם כשיצא לדרך עצמאית. הקריירה שלו התנהלה בדרך כלל על אש קטנה מאוד,

ההופעה הסתיימה במפגן דאנס. אמפי קיסריה על תקן מועדון אלקטרוניק דאנס מיוזיק. זה הגיע אחרי שאברהם טל ירד מהבמה לחבק את הוריו של אלון בקל ז"ל, שנרצח בפיגוע טרור בפאב הסימטא בתל-אביב, ולשיר להם את "אור אלון", שנכתב לזכרו במלאת

אוהד חיטמן שר "שיר קטן" על אהבה, על יחסים שיש לקיים על אש הקטנה. אם יש בסיס יציב, היא תהפוך שוב לתבערה. חוזרים לבסיס הזה של "מה שבנינו  יחד כאן – זה משהו טוב כמו שיר קטן". צלילי הפסנתר, הטון הנרגש

הסיום: אקפלה בשלישייה של השיר Killing Dragons. "קח את גופי, את הקליפה שלי….קח את שפתי הם חופשיים, והם אינם מועילים לי. כל מה שרציתי לומר נאמר. קח את ידיי הן קרות שבירות מדי מכדי להחזיק בהן. כל כך קשה להאמין

לקראת סיום ניגנה התזמורת של אנדרה ריו "ירושלים של זהב" ו"הבה נגילה", באוויר התעופפו בלונים צבעוניים, מישהי מסרה לו דגל ישראל. הקהל נשפך על החנופה. מבקרים שהגדירו את המופע הספקטקולרי של אנדרה ריו כשמאלץ לא הרגיזו את המאסטרו. הכנר והמנצח ההולנדי,

בהדרן הגיע "החומר החדש", שיר שפותח את האלבום החדש של משינה "מתים, שרים הולכים", שיר איטי, אפלולי, בלדת רוק נוגה על השוני שבינו ובינה. הדובר עף למקום רחוק עם "החומר החדש", שזורם לו בראש, היא רוצה הכי קרוב את הכל. היא צריכה תקווה. הוא

מי שלא היה בשמחה ישראלית, צריך להתחיל עם קפה ג'לאל. אל תפתחו טלוויזיה. אל תקראו עיתונים, לא אינטנרט. תתנתקו. אופוריה? אם תשאלו אותי איזו אופוריה אני מעדיף, זו של עומר אדם שעושה סולד אאוט של 30 אלף כרטיס לאיצטדיון בחיפה תוך חצי

גבריאל גרוסי מארח את ז'וקה פרפיניאן ומרסלו נמי ג'אז ומוזיקה ברזילאית – שפה אחת. גבריאל גרוסי מברזיל, ענק מפוחית, מוכיח את המשוואה עם שני נגנים ישראלים ממוצא ברזילאי: נגן כלי ההקשה ז'וקה פרפיניאן והגיטריסט מרסלו נמי. צריכים לשמוע את גרוסי מנגן במפוחית כדי

אחרי שלושה אלבומים, גיא ויהל נשמעים ראש מוסיקלי אחד. משלימים זה את זה, ובמועדון התיאטרון הצליחו להעמיד מופע פופ-רוק מהוקצע ומלוטש. אני יוצא מהביקורת על אלבומם האחרון, "השמש תזרח". הם שרים על דמויות נשיות אבודות. טון הכאב יוצא מגיא מנטש.

ציפיתי שיקרה משהו יותר מעניין/ מורכב בערב האינטימי הזה של אלון אולארצ'יק. אחרי הכול – פסטיבל ג'אז תל-אביב, משהו שמסקרן אותן ברמה של מה הוא יכול לעשות עוד עם שיריו במונחים של אלתור. וכמו שאני מכיר את הנפש של המוסיקאי,

"יאללה בלגן", צעקה עדן בן זקן.  המופע היה מה-זה-בלגן. רקדנים פיזזו בלי קשר לשירים על במת T. די.גיי עלה לתקלט על שיריה. תאורת רצח, תמרוני עשן. תזמורת עשרה נגנים נתנה בראש, שלושה זמרי ליווי שנשמעו חלש, שלל אפקטים וקונפטי בסיום.

זו הופעה שלא רציתי לשכוח. קיבלתי אותה עכשיו. תזכורת: האנגר 11 סוף השנה שעברה, דודו טסה מציג  תעודת זהות אומנותית – מגוונת אטרקטיבית. פאנקי, פופ, רוק מזרחי, קלאסי, רוק-רוק. כל הכיוונים וההשפעות מתלכדים למוסיקה שיוצאת מהעצמות שלו, מתוך יכולת להיות

המופע  נפתח ב"נגמרה המסיבה" (רוטבליט-קראוס) בשירת אקפלה. זו הפעם האחרונה שחברי "החצר האחורית" עמדו על הבמה מוארים בתאורת עומק אחורית ושרו "החלום היה גדול / יותר מכל שבריו / המחר של האתמול / מתבזבז עכשיו". לאחר מכן התיישבו. רק המשורר קם לעיתים להקריא