![רינגו סטאר, צילום: מרגלית חרסונסקי](https://yosmusic.com/wp-content/uploads/2018/06/0Y0A2377.jpg)
געגועים למקרטני
דבר אחד בטוח: רינגו סטאר לא מרגיש בן 78. צעיר בצעדיו, שר ממש בסדר, עדיין אוהב להיות מאחורי התופים, ומרגיש כמו מי שבא לעשות גוד טיים עם יותר מאשר עזרה קטנה מידידיו האולסטארס הותיקים. פיס אנד לאב? מבחינת רינגו –
דבר אחד בטוח: רינגו סטאר לא מרגיש בן 78. צעיר בצעדיו, שר ממש בסדר, עדיין אוהב להיות מאחורי התופים, ומרגיש כמו מי שבא לעשות גוד טיים עם יותר מאשר עזרה קטנה מידידיו האולסטארס הותיקים. פיס אנד לאב? מבחינת רינגו –
הוא כבר לא יכול לסבול את "ציף ציף מעל הרציף", להיט שהוא הלחין לטקסט של ירון לונדון. אני בן 75, אומר דני ליטני, זה כבר לא מתאים. ליטני צודק. השיר הזה גם נשחק עד דוק. עבר זמנו. אבל כשדני רובס עלה לבמה
איזה אולד פאשן אני. בסוף מסיבת העיתונאים במלון שרתון, כולם רצו לעשות סלפי או צילום עם א-הא. אני חייב לבדוק מה לא בסדר איתי (שלא הצטלמתי איתם!). מצד שני טרדה אותי השאלה: ווט דה פאק. מה כל כך חשוב בלקחת
הקהל אכן זלל את ה"אמריקן פאי". הו, איזה קינוח זה היה בשבילו. עף על השיר. פתאום זה קרה. קמו, רקדו, הניפו ידיים, צילמו כמו מטורפים. הידד ללהיט. מה היינו עושים ללא העוגה האמריקאית הזו והנוסטלגיה. דון מקלין הרגיש, שבשביל השיר הזה
זה קורה לי לעיתים נדירות: אני נהנה משירים בלי להבין מילה. כשאנה מורה הפורטוגזית שרה, מתרחש הפלא הזה. מקשיבים לטון, לצליל, למנגינה, להבעה. הם הם המילים. אני מוצא עצמו נפעם, ממש כמו שהתרגשתי לשמוע זמרות כמו מרסדס סוסה, חאריס אלקסיו. תשאלו אותי על
את "צעיר לנצח", שיר אחרון בחגיגה, סיים רמי קלינשטיין על אדי הדלק האחרונים שלו. אין לי מטפורה אחרת. קלינשטיין הגיע להיכל התרבות לחגוג 30 שנות קריירה מתודלק באוקטן גבוה, עם הרכב שהוסיף אנרגיות כדי להניע מצעד להיטים קולח. שנתיים וחצי
אין בעיה למצוא סיבה למסיבה. לפני כחמש שנים, ביום ההולדת ה-20 אירחה הכנסיה את התזמורת האנדלוסית ואת אהוד בנאי. גם הפעם במלאת 25 שנות רוק, הצטרף אהוד בנאי, והגיעו גם החברים של נטאשה ועמיר בניון. תאריכים הם ככל הנראה מקדמי מכירות
שנים שאני מחפש הופעה של נתן כהן. סיבות? – געגועים למוסיקה ישראלית טובה ובעיקר צורך אמיתי – להתענג על שיריו האהובים. כתבתי על כהן במהלך השבעים, תקופת להקת "הנשמות הטהורות", גם כשיצא לדרך עצמאית. הקריירה שלו התנהלה בדרך כלל על אש קטנה מאוד,
ההופעה הסתיימה במפגן דאנס. אמפי קיסריה על תקן מועדון אלקטרוניק דאנס מיוזיק. זה הגיע אחרי שאברהם טל ירד מהבמה לחבק את הוריו של אלון בקל ז"ל, שנרצח בפיגוע טרור בפאב הסימטא בתל-אביב, ולשיר להם את "אור אלון", שנכתב לזכרו במלאת
קאמל אינה ממציאה עצמה מחדש. היא גם אינה מוציאה ישן מפני חדש. אבל אם ישן – אז המהדורה החדשה של קאמל לא רק שאינה נופלת מההרכבים השונים של החבורה – היא מגיעה לרמות דיוק שמעניקות לישן עוצמה מחודשת של ממש.
די היה בשני צלילים כדי להרים את קהל הבנות באזור הפרקט על הכיסאות. אנשי האבטחה האירו בפנסים עליהן, הזהירו שיוציאו החוצה. זה עזר לחצי שיר. נו, באמת, מה הם חושבים שבמופע של אנריקה איגלסיאס אפשר לשבת, ועוד בנות, שצווחות גם
אוהד חיטמן שר "שיר קטן" על אהבה, על יחסים שיש לקיים על אש הקטנה. אם יש בסיס יציב, היא תהפוך שוב לתבערה. חוזרים לבסיס הזה של "מה שבנינו יחד כאן – זה משהו טוב כמו שיר קטן". צלילי הפסנתר, הטון הנרגש
הסיום: אקפלה בשלישייה של השיר Killing Dragons. "קח את גופי, את הקליפה שלי….קח את שפתי הם חופשיים, והם אינם מועילים לי. כל מה שרציתי לומר נאמר. קח את ידיי הן קרות שבירות מדי מכדי להחזיק בהן. כל כך קשה להאמין
לקראת סיום ניגנה התזמורת של אנדרה ריו "ירושלים של זהב" ו"הבה נגילה", באוויר התעופפו בלונים צבעוניים, מישהי מסרה לו דגל ישראל. הקהל נשפך על החנופה. מבקרים שהגדירו את המופע הספקטקולרי של אנדרה ריו כשמאלץ לא הרגיזו את המאסטרו. הכנר והמנצח ההולנדי,
בהדרן הגיע "החומר החדש", שיר שפותח את האלבום החדש של משינה "מתים, שרים הולכים", שיר איטי, אפלולי, בלדת רוק נוגה על השוני שבינו ובינה. הדובר עף למקום רחוק עם "החומר החדש", שזורם לו בראש, היא רוצה הכי קרוב את הכל. היא צריכה תקווה. הוא
מי שלא היה בשמחה ישראלית, צריך להתחיל עם קפה ג'לאל. אל תפתחו טלוויזיה. אל תקראו עיתונים, לא אינטנרט. תתנתקו. אופוריה? אם תשאלו אותי איזו אופוריה אני מעדיף, זו של עומר אדם שעושה סולד אאוט של 30 אלף כרטיס לאיצטדיון בחיפה תוך חצי
אחרי ששמעתי את האלבום החדש של מאיה בלזיצמן את מתן אפרת, חשבתי שלא יהיה לי הרבה מה לומר על הופעת ההשקה. טעיתי. יש עוד משהו לומר על הצמד, אחרי הסטנדינג אוביישן המוצדקים שהם קיבלו, אחרי Gypsy ו"ושום סלע" שבלזיצמן שרה
איך אתם רוצים את מארינה? סולו פסנתר כנף אקוסטי?. פסנתר + אלקטרוניקה? מקלדות אלקטרוניות נטו? לופר ותופים אלקטרוניים? ג'אז סינגר? באלאד סינגר? EDM סינגר? התשובה פשוטה ומורכבת – כי תקבלו הכל. לא פשוט להיות זמרת וגם פסנתרנית וגם תזמורת אלקטרונית. הולכת
גבריאל גרוסי מארח את ז'וקה פרפיניאן ומרסלו נמי ג'אז ומוזיקה ברזילאית – שפה אחת. גבריאל גרוסי מברזיל, ענק מפוחית, מוכיח את המשוואה עם שני נגנים ישראלים ממוצא ברזילאי: נגן כלי ההקשה ז'וקה פרפיניאן והגיטריסט מרסלו נמי. צריכים לשמוע את גרוסי מנגן במפוחית כדי
אחרי שלושה אלבומים, גיא ויהל נשמעים ראש מוסיקלי אחד. משלימים זה את זה, ובמועדון התיאטרון הצליחו להעמיד מופע פופ-רוק מהוקצע ומלוטש. אני יוצא מהביקורת על אלבומם האחרון, "השמש תזרח". הם שרים על דמויות נשיות אבודות. טון הכאב יוצא מגיא מנטש.
פוליקר הגיע להיכל התרבות לציין 30 ל"אפר ואבק". חששתי מדיסוננס. הקהל רוצה שמח וגוד טיים. פוליקר לא יכול להרשות עצמו ערב שכולו מתבסס על אלבום טראומטי. אז כן, הגיעו גם מחרוזות להיטים, וקהל קם לרקוד. פוליקר איכשהו הצליח לסגור את
Pasión de Buena Vista הוא אחד מפרקי ההמשך של ה"בואנה ויסטה סושל קלאב", האלבום והסרט שגילו מחדש את המוסיקה הקובנית המסורתית. מנסים להמשיך את המוסיקה הקובנית האותנטית של פעם, לשחזר אווירת מועדוני הבידור של הוואנה. המודל המוסיקלי זהה – זמרים
ציפיתי שיקרה משהו יותר מעניין/ מורכב בערב האינטימי הזה של אלון אולארצ'יק. אחרי הכול – פסטיבל ג'אז תל-אביב, משהו שמסקרן אותן ברמה של מה הוא יכול לעשות עוד עם שיריו במונחים של אלתור. וכמו שאני מכיר את הנפש של המוסיקאי,
ברברה סטרייסנד. נמאס? קהל עדיין מוכן לשלם הרבה מאוד על כרטיסים להופעה שלה. תמיד התרגשות גדולה. מודה באשמה: ממעריציה הוותיקים. את האלבום החדש קיבלתי בתוספת מספרים מדהימים של הישגיה. לא אלאה אתכם. היא שיאנית. ההקלטות נערכו בשנה שעבר ב-14 ערים
מה כבר אפשר להוציא ממפגש של קונטרבס ופסנתר? נימת הפסימיות שקיימת בשאלה הזו, נמחקת טוטאלית אחרי ששומעים את הדואט עומר אביטל את יונתן אבישי – לראשונה בהופעת בכורה עולמית כצמד. קרו כאן דברים שהוציאו אותי מאולם 3 בסינמטק עם חיוך
בהדרן הסופי – All For Love, המוכר מהביצוע המשולש אדמס-סטיוארט-סטינג, בריאן אדמס לבד על הבמה, מבקש מהקהל להדליק טלפונים. המראה כמובן מלהיב. קיטש לקינוח? לא אתעמת אם מי שיטען כך. בריאן אדמס הוא רוקר עם הפנים לקהל. המופע רצוף להיטים.
השיטה עובדת. תן שם של אלבום "מיתולוגי". תן תאריך עגול המאזכר שנת יציאתו. חבר ביניהם, ויש לך סולד אאוט – במיוחד אם אתה אהוד בנאי. שלושים שנה ל"אהוד בנאי והפליטים" – איך אפשר להתווכח עם יום הולדת שכזה. אבל אם
"יאללה בלגן", צעקה עדן בן זקן. המופע היה מה-זה-בלגן. רקדנים פיזזו בלי קשר לשירים על במת T. די.גיי עלה לתקלט על שיריה. תאורת רצח, תמרוני עשן. תזמורת עשרה נגנים נתנה בראש, שלושה זמרי ליווי שנשמעו חלש, שלל אפקטים וקונפטי בסיום.
זו הופעה שלא רציתי לשכוח. קיבלתי אותה עכשיו. תזכורת: האנגר 11 סוף השנה שעברה, דודו טסה מציג תעודת זהות אומנותית – מגוונת אטרקטיבית. פאנקי, פופ, רוק מזרחי, קלאסי, רוק-רוק. כל הכיוונים וההשפעות מתלכדים למוסיקה שיוצאת מהעצמות שלו, מתוך יכולת להיות
המופע נפתח ב"נגמרה המסיבה" (רוטבליט-קראוס) בשירת אקפלה. זו הפעם האחרונה שחברי "החצר האחורית" עמדו על הבמה מוארים בתאורת עומק אחורית ושרו "החלום היה גדול / יותר מכל שבריו / המחר של האתמול / מתבזבז עכשיו". לאחר מכן התיישבו. רק המשורר קם לעיתים להקריא