אתניקס הכינו חגיגה להיכל. לפי התאורה – חו"ל פלוס. לפי האווירה – קלאב דאנס חו"ל. הקימו את הקהל בשלבים. כמו שיגור לוויין. נחמה הודיע בכל פעם באיזה שלב של השיגור אנחנו נמצאים. לפי הרפרטואר – זו לא הייתה השקת לאלבום
שמעון בוסקילה, יליד אופקים, בוגר נתיבות, הגיע להיכל התרבות בת"א. נקודה. עכשיו הוא יכול להתעורר מהחלום ולמשש את עצמו. זה קרה אחרי שלא ישן יומיים, כך סיפר לקהל. בסופו הסוער של הערב, כשהאדרנלין ירד, הוא יוכל להרשות לעצמו לישון טוב.
מהרגע הראשון היה ברור, שאזור הישיבה מול הבמה יהפוך שטח עמידה צפוף. לא רק זאת, אלא שאחרי שלושה שירים, הקהל כבר הצטופף מול ברט אנדרסון המטפטף מזיעה. אין לי מושג אם לזה ציפו יושבי הכרטיסים היקרים בשורות הראשונות. רוק לא נועד
שני כסאות, שולחן קטן, שתי כוסות מים. תפאורה נזירית למהדרין, תאורה פונקציונאלית. זה כנראה מספיק למפגש המחודש ההיסטורי והנדיר בין שני ענקי המוסיקה הברזילאית, ג'ילברטו ג'יל וקייטנו ולוסו בהיכל מנורה. מוסיקלית, ההופעה מתאימה למקום אינטימי, בטח לא לאיצטדיון: שתי גיטרות
צ'יק קוריאה ובוב מקפרין הגיעו לחופשת קיץ בישראל. נראה שהם מבלים יפה. עבר עלינו ערב מסוג הקלילות, שרק מוסיקאים כמו קוריאה ומקפרין יכולים להרשות לעצמם להפוך אותה לנסבלת. הם באו להשתעשע, לשעשע, לנהל שירה בצוותא. לקוריאה את מקפרין יש להם רישיון לא
כמה אמנים חוגגים יום הולדת בהופעה מיוחדת? מצד שני, חמישים אינו גיל שאפשר לעבור עליו לסדר היום. פעם אחת בחיים. לא תהיה הזדמנות שנייה. זה אינו יכול לעבור רק עם עוגת יום הולדת, שושנים אדומות והפי ברסדיי בפייסבוק, במיוחד אם
רק בבלוז נגנים לא פורשים, גם כאשר הגוף מאותת להם. הייתם מושיטים לליאו באד וולש (83) יד לחצות את הכביש. לפי איך שהאיש בג'ינס זז על הבמה (כפוף, איטי), נראה שהגיע זמנו להתחמם על כיסא נוח במרפסת ביתו. אבל כשוולש
"אנשים שפוגשים אותי ברחוב, לא שואלים אם יש שירים חדשים בהופעה, אלא אם יש בדיחות חדשות. להזכירכם – אני זמר". אז נכון, קובי אפללו הוא זמר, זמר מצוין, אבל יד על הלב: בביצה המקומית זה כנראה אינו מספיק. פעם ראשונה שאני
גם כששלום חנוך חבר לשלמה ארצי להופעות בקיסריה, הרמתי גבה. מה לו ולו? אחר כך, אחרי שהניחו אגויים בצד, התברר כי ניצת ביניהם משהו, וההצתה הפכה ללהבה. האמנתי להם שהם חברו לא רק כדי לעשות "סולד אאוט" בטוח. אני מאמין
המסורת מחייבת. המסורת מנצחת. מארלי ג'וניור, הצעיר שבבניו של כהן הרגאיי הגדול, הוא לא ממשיכו של בוב האב, אבל משהו מאוד חזק עבר ממנו. דמיאן מארלי עלה לבמה בראשון לציון בסערה כמו המושיע החדש בשם הרסטפארי מיוזיק, המסר והרוחות שיוצאות
אם להשתמש בצורת הדיבור של עידן רייכל, יש לי ענין לספר לכם: כשרייכל מייבא אמנים אורחים מהעולם, אני נכנס למצב כוננות. סקרנות הורסת. שאסביר ואנמק? ראשית: הבחירות שלו נפלאות. הן בדרך כלל לטעמי, ובעיקר הוא מצליח "לשתול" אותן בהרמוניה נהדרת לפרויקט
אז מה בדיוק היה הערב הזה? חגיגת לסיכום 40 שנוות קריירה? אירוע מיוחד לציון הופעה ראשונה בקיסריה? לפי רשימת השירים – סיכום. גלי עטרי הלכה על הדה-בסט-אופ. מהאלבום החדש הגיע שיר אחד בלבד – "אהבה למרחקים ארוכים". במהלך הערב היא
לקראת סיום פצח ארט גרפונקל ב"צלילי השקט", וסיים ב"גשר על מים סוערים", הקלאסיקה האולטימטיבית של סיימון וגרפונקל. כל הטלפונים באיצטדיון נדלקו.
כמו תייר יהודי אמריקני שרוצה לחוש ארץ הקודש, ארט גרפונקל, פתח וסיים בתפילה יהודית, כשהוא חבוש כיפה לבנה. לא אתעמת עם הציניקנים. מה שגרפונקל ראה משם, אנחנו כנראה כבר איננו רואים מכאן. פרט לכך, אולי מצא הזדמנות להודות על הנס
סוזן וגה עם תזמורת פילהרמונית? מה רע בפורמט של גיטרה אקוסטית, בס, תופים. אני אפילו מוכן לקבל סולו שלה עם החשמלית, שהייתה לצידה לאורך הערב. סינגר-סונגרייטרים מזן הפולק אינם משתגעים להעמיס על עצמם 70 נגנים. וגה בטח אמרה לעצמה: אתגר מעניין.
הצטרפתי לסטנדינג אוביישן. מה שמגיע – מגיע. ראוי לכל מחיאת כף, ואני לא מתכוון למחיאות הכף של הגברים אשר לצידו. כפיים לנגן הפלמנקו המעולה – יורשו של פאקו דה לוסיה. גיטרת פלמנקו היא עולם בפני עצמו. הנגינה המדהימה בגוף וצוואר
אל תחשדו בסנכרון שפתיים, למרות שאנגלברט הומפרדינק החזיק את המיקרופון לעיתים בגובה המותניים, בשעה שהוא שר. בואו נאמין שגם בגיל שלו, 79 ,זמר עדיין יכול להגיע לגבהים כאלה, שהוא יכול להרחיק את המקרופון מרחק חצי מטר מפיו. אם זה הטווח
אנגלברט הומפרדינק, המכונה The King of Romance, חוזר לשתי הופעות בהיכל התרבות ת"א (2-3.6) , אחרי שהופיע כאן בדצמבר 2011. (ראו ביקורת). כשנה לאחר מכן הופתענו לשמוע כי ענק בלדות הפופ ייצג את בריטניה בתחרות האירוויזיון שנערכה בבאקו, בירת אזרבייג'אן
מאחורי ישבו שתי נשים, שחיכו בציפייה דרוכה ל"מאיה". מבחינתן, מופע של שלום חנוך ללא "מאיה" אינו מופע של שלום חנוך. ברוב השירים האחרים הן פטפטו, מה שגרם לי להעיר להן. "חוצפן", צעק עלי הגברתן שישב ביניהן. "מי אתה ש…" שתקתי.
הילדים בקהל יכולים להיות בניהם או נכדיהם. חלק מהם ילכו בעקבות אבותיהם ויצעקו בקצב "פורטיס, משוגע". זה מה שעבר בודאות מאב לבן. פורטיס לא משוגע. הוא מסובב מחוגי השעון אחורה, כי הקאמבק סוגר קופות. הקהל סוגד. "סולדאאוט" מופיע כמעט ליד
את השורה האחרונה אני מעביר מעלה: זו הייתה כנראה הפעם האחרונה לשמוע את האגדה בחייה. אם יש זמרת שראויה להיקרא אגדית – זוהי בטח ג'ולייט גרקו. היא סיימה את הערב בז'אק ברל של "נה מה קיטה פה". רגעים שהם כנראה
הרשת חשפה כבר הכל. היוטיוב יכול לחסוך כרטיס. זה לא רק השיר "תנו לי לבדר אתכם" שפותח את ההצגה, שנתן לרובי ויליאמס את השם לטור הנוכחי שלו. ויליאמס אכן חושב ומתכוון במונחים של תנו לי לעשות לכם שאו. הבחור פרופסור
אחרי ההדרן הארוך של Ashes Are Burning, כשאנני האסלם וחבורתה עזבו את במה, המשיך הקהל במחיאות כפיים בדרישה להדרן נוסף. האם להקת "רנסנס" תחרוג מרשימת השירים המתוכננת שלה? ג'סטה לקהל הישראלי? נדמה לי שזו הייתה האכזבה היחידה של הקהל בערב
לא למופע-מפגן הזה התכוון מי שהגה בזמנו את הרעיון של "פסטיבל הפסנתר" בתל-אביב? קיבלנו שעתים ורבע בלי הפסקה של יריד פסנתרנים ופסנתרים, שבו ה"מכל-הבא-ליד" הוא המוטו. באך, חצ'טוריאן + רקדני ברייקדאנס, גרוניך, שוחט, פטשקה, רחמנינוב, קלינשטיין, דניאלה לוגסי, אופרה, ג'אז, בלוז,
יש! אפשר להירגע. יש תשובה אשכנזית למחרוזות המזרחיות. מי שהלך שבי אחר "רביבו" יקבל עכשיו את "קריבו". כל קשר לא מקרי בהחלט. רביב בן מנחם ("רביבו") גרם לצונאמי של מחרוזות מוסיקה ים-תיכונית-מזרחית. לא בטוח ש"קריבו", הלא הוא דוד קריבושי, שמפעיל
אצלי זו כבר פעם שנייה. לפני חמש עשרה שנה, מאי 2000, התרחש המפגש, גם אז בניצוחו של אילן מוכיח. באנו להתרפק על השידוך המחודש. שירים: "שבתות וחגים", "סמבה בשניים", "וידוי", "מישהו" קרא עוד
צהרי שישי. אנחנו בבכורה של הבכורה. ההופעה תוכננה למוצ"ש (18.4). כשפעמוני הביקוש צלצלו סולד אאוט, פתחו קופה ליום שלפני (17.4), כלומר ההופעה בשישי הפכה להופעה הראשונה. לפי הסטנדינג אוביישן – כל הכרטיסים יחטפו גם להופעה שלישית של יהודית רביץ והפילהרמונית.
מי אמר שהבלוז של רוברט קריי נשמע לבן מדי? כלומר שזה אינו השיקאגו בלוז הקלאסי סטייל וילי דיקסון, מאדי ווטרס, האולינג וולף, ג'ון לי הוקר. בואו נקבע מיד: לקריי יש בלוז, הו, ועוד איזה בלוז, כן, גם הבלוז השורשי. כמו
לשלמה גרוניך צריכה להיות סימפטיה לחולון. פעם שנייה בשנתיים האחרונות שהיא מכבדת אותו באירוע חגיגי. הפעם הראשונה – לפני שנתיים – במרכז שטיינברג במרתון שנקרא "אמנות קונספטואלית", הפעם, בתיאטרון חולון, לרגל קבלת פרס מפעל חיים מידי ראש העיר, וכמו אז
אנחנו בהדרן. לאה שבת מתיישבת ליד התופים ופותחת בנגינה. הרמתי גבה. מה הקטע? כעבור שניות היא קמה ופצחה ב"השיר שיביא לך אהבה" המוכר מגלי עטרי. גימיק? – לא. הקצב שיצא ממנה בא מהמקומות האלה. "את רוצה לשיר את השיר שיביא לך
