מה שעשתה סופת הוריקן קתרינה לעולם האמנות. המפגש הזה בין אלביס קוסטלו ליוצר האגדי והמפיק אלן טוסיינט לא היה מתרחש עד כמה שזה נשמע אירוני אלמלא האסון, שבו נפגעו בתיהם של למעלה מ-100 אמנים ידועים בניו-אורלינס. זה לא שיתוף הפעולה
במה להתחיל? כלומר באיזה להיט מה-38? לטעמי, הדיסק הראשון, בהחלט יספיק לאי בודד עם ה"סופרסטישן", "סיר דיוק", "מאסטר בלייסטר", "איזנט שי לאבלי", "איי ג'אסט קול טו סיי", "אבוני אנד איבורי". השני מתייחס לישנים כמו "מיי שרי אמור" והוא מכיל גרסת
אחרי מה שהיא גילתה, מצחיק לשמוע את ויטני יוסטון מאשימה בשיר הפותח את התקשורת כמי שמנסה "להרוס את חייה". אולי גם זה חלק מהפרומו לדיסק החדש, שהוא מלוטש, מסחרי לאללה. די לקרוא רשימת המפיקים. פרט לבובי בראון הבעל, שעושה איתה
הפתיחה בבריטון סקסופון של ג'יי רסטל שעוטפת באווירת ג'ונגלים אינה מבשרת את ההמשך, כשהפרקשיוניסטים, כריס ת'יברג ונאפי ג'יי נכנסים לפעולה, מקבלים סנטנה במהדורה שונה. הכיוון משתנה לפאנקי רך בקולות נשיים, והעסק מתחיל להיות קצת מבולבל ולא ממוקד. עם זאת הדיסק
קחו את שאדה, חברוה ל"הכל פרט לנערה" ותקבלו פחות או יותר את קארן רמירז, זמרת נשמה, ילידת לונדון, שעשתה פרק חיים משמעותי בטרינידד. הדמיון לשאדה בולט מהרצועה הראשונה "טראבלד גירל", זה הצירוף בין קצב לטיני חושני לג'אז, באווירה כזו "חצי
אלוין צ'יאה, דיויד תומס, קלוד מקנייט, סדריק דנט, ג'ואי ומרק קיבל נפגשו בקולג' קטן באלאבאמה בתחילת ה-90 והקימו הרכב ווקאלי בסגנון גוספל. הם התפרסמו על סגנון שירת הא-קפלה, אבל האוסף הזה מסכם עבודה מגוונת יוצאת מהכלל בשילוב קולות לכדי הרמוניות
בהקשבה שניה ושלישית אולי תגיעו למסקנה, שהאלבום הזה טוב מהקודם שלה How Life Is . מייסי גריי יחידה בלא-קול הזה, חיספוס מפתיע, טקסטים מיוחדים. והנה ההוכחה, שכשרון טבעי אינו זקוק לטווח אוקטבות. מייסי הצליחה להימנע מנפילה צפויה של אלבום שני.
פרוייקט 15 הקאברס מראה שפיל קולינס יכול היה להיות גדול יוצרי הריתם אנד בלוז. ההפקה העכשווית עושה אותו שחור ועדכני על-ידי 15 אמני היפ הופ וראפ: כבר ההתחלה "יום אחר בגן עדן" בביצוע ברנדי ואחיה ריי מבטיחה מאוד. דבורה קוקס
אז קודם כל זה "קרייזי". חיפשתי בדיסק עוד להיט מדליק כזה. לא מצאתי. שימו לב לעיבוד המדהים של השיר לכינורות, לסטאקטו הקצבי, לקול המיוסר. יופי. סי-לו, דיינג'ר מאוס הצמד מאחורי השם לאו-דווקא מעוניין בסול פופ מהסוג הזה. יש בדיסק אלמנטים
ג'יימי פוקס (שחקן, קומיקאי, הכוכב של "ריי", סרט האוטוביוגרפיה על רי צ'ארלס) שזה לו אלבומו השני מאז 1994, ממשיך מסורת סול וריתם נ' בלוז מפוארת במוסיקה שכובשת כבר משמיעה ראשונה. (מפיקים: מייק סיטי, טימבאלאנד, אורחים: טוויסטה, קניה ווסט, The Game,
אם אומר שגיליתי אריתה פרנלין חדשה, תגידו שאני מגזים. אבל גם אם זו הגזמה, סיילינה היא זמרת נשמה מהסוג הנכחד. קול אלט כזה אמיתי מזמן לא שמעתי. לא היפ ולא הופ. זה ריתם אנד בלוז טוטאלי, תורשתי, גנטי. סיילינה מספרת
להקת FUNKN'STIEN עם אלרן דקל הסולן, עילי בוטנר גיטרה, שחם אוחנה בבס, אלון פרימן בקלידים, שלומי אלון בסקסופונים אלט וטנור, יאיר סלוצקי – טרומבון, ספי ציבלינג בחצוצרה, תמיר ברזילי בתופים היא להקה עברית המתמחה במסיבת מוסיקה שחורה מסוג הגרוב-פאנקי אמריקני,
בקרדיטים באלבום של ברקסטון נמצאים קליברים כדיוויד פוסטר דרך ר.קלי, טד בישוף, הנפטונס, בייביפייס. ברקסטון היא אתגר. מי שיטען שהיא גדולה יותר מויטני יוסטון או ממריה קאריי, לא אתווכח איתו. תגלית ענק של הריתם נ'בלוז מאז התשעים. הביאה את הברק
לפאנקסטאר הזה יזכרו את מה שהוא עשה עם "סאן איז שיינינג" של בוב מארלי, להיט, אבל זו רק המנה הראשונה באסופה הלוהטת. עכשיו מקבלים גם את הדיזרט. עיבודי פאנק בשריים לרבים וטובים: "גיב מי יו" של מרי ג’יי בליג’, "פול
באסוציאציה ראשונה הזכירה לי הגירל הזו את מייסי גריי. "הליקופטר גירל" היא ג’סי ג’ייס, ילידת דאנדי, בת לאם סקוטית ואב גאנאי. כינו אותה ארתה קיט בסלואו מושן. יש לה קול עמוק וגבוה שמייצר סוג של אווירה מאיימת למשל ב"כלתו השביעית
הגם שחברת התקליטים הוקמה בשנות הארבעים, פריצת הענק שלה הייתה בחמישים ובשישים עם כול המי והמי של המוסיקה השחורה הפורחת. זה טריו דיסקים מהמבחר המובחר של הסול מיוסיק של אמני אטלנטיק, הנחשבת לאחת מחברות הסול מיוסיק והריתם אנ’ בלוז העיקריות.
קאריי לא הוציאה אלבום מאז 2002 (Charmbracelet) מה שכמובן העלה את רף הציפיות. קאריי. היא מסוג הזמרות ששוכרת את שירותי היוצרים-מפיקים הכי מיומנים בתעשייה, ויוצאת עם מוצרים עדכניים מבריקים, מבחינת הפקת סאונד. בסגנונה ריתם אנ’ בלוז מיד טמפו ובלדות היא עשתה שימוש
רוח חמה מנשבת ממולדת הסול והריתם נ’ בלוז. קוראים לה ג’ון לג’נד, ולפי הדיסק הזה היא תשהה איתנו זמן רב, ממש כמו "רוחות" אחרות – סטיווי וונדר, מרווין גיי, ר. קלי. כרגיל מתחילים בהגדרה. באמריקה שומדבר לא הולך בלי להכניס
הסינגל הראשון מתוך האלבום שנקרא I WISH הוא קינה לזכר יקיר שהלך לעולמו, אבל היוצר הזמר, הרב-נגן והמעבד יסתפק בהמשך במוטו של סקס ואהבה. לא ראפ, ולא משהו חברתי. אונלי לאב. הוא יבטיח לה את ה"גרייטסט סקס" והוא יהיה מוכן
זה מצחיק כמה כסף משנה המצב", שרה פליטת הפוג’יז בפתח דיסק הסולו המדובר שלה ובפזמון: "אתה יכול לזכות במשהו, אבל להפסיד משהו". יש כאן לא מעט מומנטים מוסיקליים שיעשו לכם גוד טיים. אחד האורחים הוא סנטנה, בסולו ב"לציון". הקטע נשמע
היא מהסוג שגורמות לזעוק "וואהה", זמרת ריתם נ’ בלוז מדהימה גם בבלדות גם באפ טמפו. אחרי שישה גראמיז, ברקסטון מוכיחה שיש עוד מה לעשות, והדיסק הזה הוא דוגמא למוסיקה שחורה הכי עדכנית, בקצב, בהפקה, בשירה. שני טרייקים עשו לי את
זה האלבום הכי בוגר שאריקה הוציאה. הישוו אותה לבילי הולידיי, לצ’אקה קאן. זה מראה את קשת הגוונים שלה. מה שעושה את האלבום הזה למצויין, הוא ההתאמה של השירים לאישיות האומנותית שלה, לעוצמת קולה על כל קשת הגוונים. מקטעים רקידים כ"פילוסופיה
סופרלטיב שאני מתייצב מאחוריו בלי כול היסוס: זה אחד מאלבומי ה-SOUL הטובים ששמעתי מאז מרווין גיי וסטיווי וונדר. אנתוני המילטון הוא זמר SOUL מבטן, מלב, מנשמה אמיתית. קחו שיר אחד כדוגמא: "Can’t Let Go" בליווי אורגן. כמו סטיווי וונדר הוא
תואמות ויטני יוסטון בארה"ב זה כמעט פס יצור. אבל ברקסטון היא תואמת מהסוג הכי משובח. צירוף של יופי ושירה שהולך עם שירי אהבה מרגשים, שכתב ועיבד עבורה מי-אם-לא בייביפייס, מכונת יצור להיטים. ברקסטון נפלאה: הקול הגבוה והעשיר שיורד מטה לטונים
הבחור מסאות’המפטון שמכר שבעה מליונים מהראשון שלו "נולד לעשות זאת", עושה זאת בשנית ובגדול. קחו את האלבום הזה. מלודי, הרמוני. סאונד יפהפה, סול רך-אוורירי שזורם נהדר. טקסטים? הילד שנהיה סופרסטאר הוא כבר קורבן ההצלחה. העיתונות מעצבנת אותו. לא בשביל טקסטים
10 שנים אחרי הקודם שלו, סטיווי מראה שהוא חי, קיים ועם אצבע גדולה על הדופק של המוסיקה, מחבר ריתם נ’ בלוז מסורתי, מלודיות ראשוניות וסול קלאסי עם נפלאות ההפקה המודרנית, וגם שומר על כול הניואנסים המאפיינים את הסגנון שלו מאלבומיו
סול אולד פאשן? ועוד איך. וכמה אותנטי. גוד אולד סול. בגיל 62 יוצא ברק המוכר מהלהיט "אווריבאדי נידס סאמבאדי טו לאב", עם אלבום SOUL כזה שמזכיר את הגדולים – סם קוק, אוטיס רדינג, ג’יימס בראון. ברשימת הכותבים בוב דילן, ואן
סלואו, זה מה שמאפיין את הדיסק, וננה שרה שרה בגאווה על חיוניות הנשים המספקות אהבה לגברים. שרי הלכה על דיסק סלואי רך במיוחד. גם FEEL IT מושר ומבוצע באותה אווירה, ואילו ב_HORNBEAN – וב"קוצ’י" יש יותר נפח גרובי וארוטי. והגם
היא לוקחת את "דאנס ויז מי", הטנגו המפורסם מהחמישים לרחבת הריקודים המודרנית, ולפי טווח הקול זוהי מאריה קאריי משופרת, ויש לה אפילו הכשרה קלאסית. התערובת טיפוסית לז’אנר: המינון השקוף של דאנסים היפ הופ ובלדות. מתכונים די צפויים, קול טוב מאוד,
