לשמוע את ג'ולייט גרקו זה כמעט כמו לצבוט את עצמך, כי גרקו היא באמת אגדה שנדמה לך שהעלו אותה מהאוב, כאילו הגיעה מעולם של רוחות רפאים. הפנים הלבנות האלה, האיפור העמוק הזה, הלב הזה שעדיין פועם מאחורי הבגד השחור. והיא
תרבות בתי הקפה בפריז היא תירוץ לאוסף של עבר והווה, של נוסטלגי ועכשווי. של שנסון, ג'אז, צועני. העורכים יצרו תערובת אנינה במיוחד. מצד אחד: "פריז קומבו" הרכב חדש יחסית בסגנון שנסון סווינג ג'אזי עם תבלין צועני א-לה דגנגו ריינהרדט, הזמרת
נדמה שכל מה שיזכרו לו כאן זה השיר "אלין", שהיה חלק ממנה רומנטית בלתי נמנעת של מוסיקה צרפתית בשנות נעורינו שהורכבה מהסלואו הענק – "לעולם לא אעזוב אותך" של ניקול קרואזי, "קילימנג'ארו" של פסקל דאנל ו"אמא אחת" (Une Maman) של לואיג'י. מותו של כריסטוף, זמר הפופ הצרפתי
המוזט הוא הבלוז, הטנגו והג'אז של פריז. תערובת של איטלקי, ארגנטינאי, צועני. המוסיקה האקזוטית מנוגנת כאן ע"י מיטב נגני המוזט העכשויים, ובעיקר האקורדיוניסטים הכי בולטים בעיר. הרעיון צמח לסדרה שהחלה עוד ב-1990, והאוסף הזה מייצג הוא הקלאסיקה של המוסיקה הפריזאית הרומנטית, עם
אני ממשיך לגלות את ז'ילבר בקו. אין זמר כמו ז'ילבר בקו. ללא סתם כינו אותו "זמר 100,000 הוולטים". השירה שלו טעונה ומחשמלת. זמר שדילג על האופנות מאז ראשית הקריירה שלו בשנות החמישים של המאה הקודמת. הייתה לי גם הפריבילגיה לראות
השיר גורם לך לחפש בביוגרפיה של עידן רפאל חביב עדויות למוצאו הצרפתי. עד לכתיבת שורות אלו לא מצאתי. לפי הקומוניקט שנשלח, הלחן לא ידע לקבל טקסט בעברית. זה הרגיש לו שאנסון צרפתי. האמת? גם לי זה מרגיש לגמרי שאנסון צרפתי באוריינטציה הכי
פניה ויופיה הם מעבר להשגה. הנסיון לחבור אליה דומה לאקט של הטלת קוביות. "עוברות שעות שאני מתפלל שהיא תחזור אלי אני רק צל באור הירח אני רק צל באור הירח", משלים סטינג את הזמר הצרפתי גימס. צרפתית היא שפה שמתחברים
למי אין איזו פינה נוסטלגית חמה לכמה זמרי פופ צרפתיים מהשישים שבעים. לפעמים באיזו חתונה עוד שומעים מישל פולנרף, לואיג'י, כריסטוף, ג'ו דאסן. גו' דאסן נשמע לי היום אחרי 23 שירים קול ששווה פה ושם עוד התרפקות, תלוי במצב רוח. אמנם לא ממש צרפתי, אבל
איש קטן בן 89, מסביר מדוע הוא מסתפק בלשיר, ומעדיף לדלג על הצהרות פוליטיות. תנו לשארל אזנבור שעה, והוא יסביר את הסוגיה, אבל אם תלחצו אותו מעט לקיר, הוא יגיד משהו על השואה של עמו, העם הארמני, ויצטער על כך שמדינת
הו אנריקו, כמה הקהל הזה התגעגע אליך? רחוק מן העין, קרוב אל הלב, שזה סולד אאוט, בטח בהיכל התרבות, המעוז הותיק והבטוח. מה חדש אצל אנריקו מסיאס? לא תאמינו: הוא שר ביידיש, כלומר שובר שיניים. יידיש היא עוד שפה כדי לרצות קהל: במהלך
"כחול", האלבום השמיני של קרן אן צבוע בצבעים אפורים עדינים, ממוקד מאוד בטון, בתכנים, באווירה המלנכולית, ידידתה משכבר הימים. זו יחידה מוסיקלית אורגנית, שרה בצרפתית, ממוקמת בסביבה מאוד אישית. אן שרה באיפוק מסוגנן, הפקה אקוסטית קסומה של כלי מיתר.על מה שחולף. האופן
אחרי Bleue, האלבום החדש שלה, התכוננתי למופע "צרפתי" אינטימי בצבעים כחולים. העובדה שהיא בחרה בהרכב 8 כלי מיתר ללא ריתם סקשן יצרה אף היא את הרושם, שקרן אן בחרה ערב כחול עמוק עדין וסולידי. היה כחול וגם עמוק וגם אינטימי, אבל
השיר Aicha יצא במקור בגרסה בצרפתית, שמילותיה נכתבו בידי המוזיקאי הצרפתי-יהודי ז'אן-ז'אק גולדמן, ובהמשך יצא גם בגרסה דו-לשונית צרפתית וערבית, שמילותיה הערביות נכתבו בידי הזמר-יוצר האלג'יראי שב ח'אלד, השר בסגנון ראיי. אינני חסיד של קאברים אלא אם מעניקים לשיר המוכר עומק ופרספקטיבה
חיפשתי דוברי עברית בקהל. האוזן קלטה רק צרפתית. אנחנו בתל-אביב, לא באולימפיה בפריז, אבל מישל פוגאן הרגיש לגמרי פריז. פטפט וחפר בין השירים לשמחת הקהל המפרגן. זה היה מופע לקהילה צרפתית, שחיפשה את השנסונר מפריז בארץ הקודש. הם אפילו שרו
כאשר רישאר גליאנו (67) פגש את אסטור פיאצולה, ענק הטנגו הבינלאומי, הוא קיבל ממנו עצה מצוינת לחיים, בסגנון "כמו שאני המצאתי טנגו ארגנטינאי חדש, תמציא אתה מוזט צרפתי חדש". המוזט בצרפת הוא כמו הבלוז בארצות הברית והטנגו בארגנטינה. ב -30
שאנסון תמיד עשה לי את זה. אני מדבר על הצליל המזוקק הטהור של זמרים וזמרות מספרי סיפורים, ששרים את עצמם בצרפתית, לעיתים אלגנטיים, לעיתים מאוד דרמטיים, ופעמים רבות – רומנטיים. הם שרים בגובה העיניים. סנטימנטליים עד דמעות. דרמטיים עד סערת רגשות. הזמרים הם
ג 'וני האלידיי, שמת בגיל 74, היה במשך שנים הרוקר הגדול של צרפת. במהלך הקריירה שהשתרעה על פני יותר מחצי מאה, הוא הקליט יותר מ -1,000 שירים, מכר יותר מ -110 מיליון אלבומים, והיפע בפני כ-30 מיליון איש, כשליש מאוכלוסיית
אוסף מסוגנן ומופק היטב, נותן למאזינים הצצה לסוג המוזיקה שאפשר למצוא בסצינת הקפה של ראשית שנות האלפיים בשכונת סן ז'רמן דה פרס בפריז. יש כאן לפחות ארבעה שירים שמצדיקים הגעה לדיסק: 'I Feel Blue' של לקשה 'Senor' של "פריז קומבו",
שמה המלא הוא אינגריד אלבריני, בשם במה in-grid, זמרת ורקדנית איטלקייה, שהוציא ב-2003 אלבום מצליח – Tu Es Foutu ("הבטחת לי") שהגיע לראש מצעדי המכירות במדינות רבות בעולם. כאן היא מכסה קלאסיקות צרפתיות בעיבודי אווירה, שחושפים את קולה האמיתי שהוא
הלחישות הזכירו לכם משהו? שארלוט היא בתם של השחקנית והזמרת הבריטית ג'יין בירקין ושל הזמר-יוצר, שחקן והבמאי היהודי-צרפתי סרז' גינסבורג, שנודעו בשיר השערורייתי "Je t'aime… moi non plus", בו נשמעת בירקין כשהיא גונחת ונאנחת בצורה המדמה יחסי מין. גם שארלוט מלחשת בשיר הזה, אבל
שתי מילים: עונג נוסטלגי. תרצו: נוסטלגיה מענגת. בארבע מילים: פסהקול הצרפתי של חיינו. משיר הנושא של "גבר ואשה" עם ניקול קראזי ופייר ברוך" (פרנסיס ליי) דרך "עימנואל" "סיפורה של או" (פייר בשלה) המוכר כאות פתיחת תוכניתו של אלכס אנסקי בגל"צ,
זו אינה המוסיקה הים תיכונית של אולמי השמחות המקומיים. ממש לא. זוהי מוסיקה ים תיכונית לא פרובינציאלית ישראלית אלא אוניברסאלית צרפתית. הזמרת הצרפתייה ג'ולי זנאטי Julie Zenatt מחפשת את זהותה במדינות הים התיכון באלבום שכולו שירים בביצועים של זמרות ים
והרי חדשות הפופ: 1. מאיה אברהם כבר לא בהפרויקט של עידן רייכל. 2. מאיה אברהם הקליטה דואט עם הכוכב הצרפתי הנודע ז'ילבר מונטנייה. 3. גם רביד כחלני בתמונה. ואחרי החדשות, נעבור לביקורת: שיר געגועים ענוג על מה שקרה רגע אחרי
לא בטוח שהזמרת הצרפתיה מנסה להמציא עצמה מחדש. מילן פארמר מתלבטת בין צרפתית לאנגלית, קורצת לחתך רחב של מאזינים בשתי שפות. היא כבר אינה משתפת פעולה עם המפיק והמוסיקאי שעמד מאחורי הצלחותיה – Laurent Boutonnat. אני יכול להבטיח שלא תרגישו
מה שעשתה גרסת כיסוי לשיר של סטינג. במקור שיר מאלבומו Sacred Love מ-2003. הזמרת יוצרת הצרפתיה מילן פארמר Mylène Farmer הכניסה בית בצרפתית והזמינה את המלחין והזמר הבריטי לדואט. התוצאה הפקה עדכנית רווית אווירה. מיד טמפו לכביש הראשי בשעת לילה מאוחרת
ערב כזה לא יחזור. ריף כהן לא תשחזר אותו. מי שהיה הרוויח. המבקר בבעיה. אתה לא יכול להמליץ על מופע חד פעמי, משום שהוא אכן – אחד ויחיד. גם ריף כהן – אחת ויחידה. היא כנראה תמציא את עצמה מחדש גם
לפי ההודעה לתקשורת, ריף כהן "פרצה לחיינו". לפי שני האלבומים שהוציאה, הייתי מסייג. ריף נמצאת כאן, גם מנסה לראשונה עברית, אבל אומנותית ומנטלית – היא בצרפת. היא שרה על סמטאות מרקש, והפגישה בינה ובינו אמורה להתרחש לא ליד גדות הירקון,
את השורה האחרונה אני מעביר מעלה: זו הייתה כנראה הפעם האחרונה לשמוע את האגדה בחייה. אם יש זמרת שראויה להיקרא אגדית – זוהי בטח ג'ולייט גרקו. היא סיימה את הערב בז'אק ברל של "נה מה קיטה פה". רגעים שהם כנראה
הישראלים אוהבים להתרפק על השיר הזה מ-1963. כל כך אוהבים אותו בצרפתית, שמוכנים אף להרוס לנו את תחושת הגעגוע הנצחי – בעברית. מקס שפקס לבקובסקי – במסגרת פרויקט קאברים לבלדות אהבה ישנות שנקרא "אהבה עולמית" – דאג להחזיר גם את שובר
המיני וורלד של אינדילה יכבוש את העולם הגדול. אני חותם. ההימור לא גדול. אני מאזין בשעות בוקר מוקדמות לאלבום, באיזושהי ציפייה כמעט טבעית, שמדובר בזמרת של להיט בודד – Dernier Danse, ואז מתפשט חיוך על פני. לא אגזים, אם אומר
