"שומדבר לא גורם סיפוק, אבל אני מתקרב לקו הפרס", שר דייב גרול. השיר "כל חיי" הוא מהמשובחים בחדש של הפייטרס, הרכב שעושה פוסט-פאנק טעון. הפייטרס לא-מי-ידע מחדשים, לא "נירוונה" חדשים, אבל הם מאוד טובים בפיתוח קלישאות רוק מליגת על, גיטרות
לא ממש עקבתי אחרי ההרכב הוולשי ז"ל שפרץ בתחילת התשעים לסצינת הבריטפופ. קטטוניה היא סוג של אינדי רוק, שלא משכתבת שומדבר. השיר הפותח את האוסף הכפול "מאלדר אנד סקאלי", הוא מהסוג שעושה להקה לייחודית. נדמה לי שקטטוניה לא הייתה נשמעת
הפתעה: ה"ריפים" האלה של הגיטרות נשמעים היום מה-זה טריים ופריכים. החבורה הוקמה בסוף הסיקסטיז בברמינגהם ורשמה לעצמה זכויות על הז’אנר שנקרא "הבי מטאל". אוזי אוסבורן, טוני לומר, גיזר בטלר, ביל וורד. הכסח נשמע קלאסי. שירים אודות האופל והנסתר, גם סמים.
הנה חוזרים הרוקרים של "רוק יו לייק הוריקאן", "ווינד אופ צ’יינג’" להיות רוקרים, וזה אלבום הרד רוק כמו ששמעתי בימים הטובים של בלאק סאבאת’ לד זפלין ודיפ פרפל. זה האלבום שמחזיר את הסקורפיונס הביתה, אחרי "עין לעין" הגרוע של 99’.
דיוות השיער הוורוד להיטנית אם.טי.ווי בת 22, לא יורדת מהטופ פורטי, ולפי אלבומה השלישי, היא תישאר שם. פינק הבובתית עשתה את זה בקודם עם "ליידי מרמלייד" ועם "יו מייק מי סיק" והא עושה את זה כאן עם "גט דה פרטי סטרטד",
זוהי אסופת חובה מהקולקציה של ריצ’ארד אשקרופט בעל הקול הדואב וחבר רעיו. שלושה אלבומים ("רוחות בגן העדן", "נשמה צפונית", "הימנונים אורבניים"), תקליטי EP, בי-סיידס, גם חדשים. מוסיקה מלנכולית, מסתורית שחודרת מתחת לעור ומחלחלת עמוק. "סלייד אוואיי", "לאקי מן", "שי איז
זה הסולן והמוח היוצר מאחורי VERVE, מנווט את עצמו אל נתיב הרוק המלנכולי. בלדות וקצב, שירים שנשמעים כשיחות עם עצמו. האיש יודע לכתוב מנגינה קליטה ולהטעין אותה באמוציה, בדרמה. חריג: קטע רביעי, "ניו יורק", אווירה טעונה משהו של העיר, עיבוד
צריכה להיות סיבה טובה לרימסטרינג של תקליט מ-1991. פרט לדיסק בונוס, יש כאן רצון להציג אחד מאלבומיו הפחות מגובשים והיותר עשירים שנוגע בימי הפאנק שלו במודל HURRY DOWN DOOMSDAY זה נשמע כאוסף רב השפעות – ביץ’ בוייס כב"הצד האחר של
אחרי שהגיטריסט גראהם קוקס נטש את בלר, ההצגה עברה לדמון אלברן. אני שומע את הדיסק ונדמה שבלר ממש רוצה לברוח מכל מה שהיא עשתה עד היום. זה אלבום של טקסטורות עשירות. לא של קלישאות. מישהו הגדיר את "אחים ואחיות" "פאנק
פי הפתיחה – "נקברתי חי ע"י אהבה" הייתי משוכנע שמדובר בעוד הפצצה קונבנציונאלית של להקת הבי מטאל , אלא שההמשך קרו כמה דברים שהם פחות שגרתיים. גם בטקסט, גם במבנה השירים, גם מבחינת הליטוש בגיטרות, גם מבחינת הרעיונות המלודיים. הקיצר,
אחרי עשר שנים מוציאה הלהקה בלגית (שביקרה פעמיים בארץ), אוסף 18 שירים שמייצר אווירה חורפית נעימה עד מרגשת בצירוף הזה שבין רוק למלודיות, גיטרות אקוסטיות וחשמליות, בשירה טעונת ההשראה של האח והאחות שרה וגרט בטנס. למרות שבארה"ב אוהבים את ההרכב,
"ג’’יהוקס" עושים מוסיקת מופלאה שמושפעת מהשישים ומהשבעים. הפופ הזה נשמע נקי וטהור, תמים, נוגה נוגע ומעורר געגועים. גרי נוריס ממשיך להוביל את "ג’ייהוקס" מאז , 1985, מיניאפוליס. ןהפעם ללא עמיתו הנצחי מארק אולסון שנטש, עשו נוריס והג’ייהוקס ניסים קטנים. פופ
לג’אסטין הווקינס יש טווח קולי שלא היה מבייש את פרדי מרקיורי, גבוה וצרחני, אבל לא אופראי, הסאונד בפתיחה מזכיר את הטראשיסטים הכי קיצוניים ברוק הכבד עם דיסטורשנים צורמניים. אני קורא שזה אחד האלבומים הנמכרים בבריטניה. לי ה"חשכה" נשמעת בהתחלה קצת
"טריין" מזכירים מסורת השבעים של רוק אמריקני יותר מלודי מכבד. הם נבנו על להיט ענק שנקרא "דרופ דה ג’ופיטר" (2001) האלבום הזה מראה שיש להם הרבה יותר מלהיט אחד. וגם מה יש להגיד (הזמר המצוין פט מוננאהן) על "נערה האמריקנית"
באלבומיה הקודמים (JAGGED LITTLE PILL, "מתחת לשטיח מטואטא") אלאניס מוריסט קיטרה על מאהבים חסרי פנים ולא אכפתיים, תקעה בהם פגיונות מילוליים. בחדש, היא התמתנה. 10 שירים חדשים מראים אותה מפויסת יותר, מחפשת שלווה ושקט נפשי, לא כועסת עוד, אבל עדיין
דפי הפרומו מדגישים משום מה שאנשי "בלינק 182" מרק הופוס ותום דה-לונג הפכו בזמן האחרון אבות מאושרים. זה אולי משום כול להקת פאנק (פ’ דגושה) מגיעה לפרקה ושהם כבר בעצמם "ילדים גדולים". מכל מקום: האלבום הזה מאזכר איכויות של חבורות
למה"הקללה של בלונדי"? דבי הארי הסולנית (58): "זו הייתה בדיחה קבועה. בכול פעם שמשהו קרה לנו, היינו אומרים – זו הקללה של בלודי". מי שיקרא את הביוגרפיה של הלהקה ילידת 1974, ניו-יורק – יבין על מה הם מדברים. לא נראה
תלוי מה אתם מכירים מג’ינס אדיקשן מלפני 14 שנה. השוואות מתבקשות. את הטקסטים של פרי פרל הסולן צריכים לקרוא, כי הכסאח לא הכי מאשר לשמוע מילים. לעיתים הטקסט משדר דברים רציניים, לעיתים זה דקדנס. פרל שר: תמיד אני עושה את
ג’ייסון לייטל שר בקול שביר, די מתקתק, אך לא נאיבי "בחלום את ממתינה לי ליד הדלת". הטון קובע קו להמשך. סופט רוק מעובד אלקטרונית, משהו מאלן פארסון פרוג’קט, ELO ואפילו מ-BECK בשיר שנקרא "כלב רחוב ומילקשייק שוקולד". זה קו שעלול
בעולם שמשוסע על-ידי פחדים, אנחנו חייבים להאמין שיש סיבה שאנחנו כאן. אלכס בנד הזמר של "הקולינג" מאמין חזק. הוא בחר בקו רגשני, שירים מיד טמפו, טונים גבוהים נוגים , שירים שמבטאים אופטימיות. שותפו לצמד אהרון קמין והמפיק האגדי קלייב דיוויס
אפשר להתאהב בקלות בתום הרוקנ’רולי שמשדרים הסטרוקס. גם הטקסטים הכביכול "לא חשובים" על מבוכות ביחסים, אהבות אבודות מבוצעים ע"י ג’וליאן קזבלנקס בתחושתיות ראויה להערכה. "נשקיני עכשיו כשאני מבוגר יותר, לא אנסה לשלוט עליך, לילות שישי הבודדים". אלבום שני לחמישיה. אחרי
אחרי 6 אלבומים וקריירה של איזה 17 שנה, מקבלים מ"טקסס" אלבום שהוא, תרשו לי סופרלטיב – הכי טקסס של החבורה הזו, ששורשיה סקוטיים ושלקחה את שמה מסרט של וים ונדרס. כבר מ"טלפון X" המצוין מתברר שהפעם נחה השראה על שרלין
"אנחנו פירות רקובים/ אנחנו סחורה פגומה/אז מה לעזאזל יש לנו להפסיד" ייקח לכם 10 דקות כדי להיכנס לאלבום המיוחד הזה. אני מצאתי עצמי מחזיר שירים לאחור בשלט. קשה להתאהב באלבום גם בהקשבה שנייה. וזה אלבום שאפשר להתאהב בו. רק צריך
איך שנערת הפופ התבגרה. היא כבר זמרת רוק. מכול תגליות הפופ דאנס לבני העשרה שפרצו על סף המיליניום, פינק נראית ונשמעת כמי שלמדה הכול ממדונה, אבל גם מדבי הארי ופט בנאטאר. נתחיל בזה שרוב השירים כאן לא זקוקים ליותר מהאזנה
19 השירים הטובים ביותר? קשה לקבוע. האוסף מספק את רוב הדברים המבוקשים של חבורת הפאנק המטאלי (מסן פרנציסקו) מליגת העל של הרוק: שירים כמו "משום מקום"" "שיר הקאובוי", "לחפור קבר", "פשע מושלם", "איזי" (גירסת כיסוי לליונל ריצ’י) , "הוכחה", "הצג
סקין המוכרת מלהקת "סקאנק אנאסי" מתרככת. כאן היא פחות רוקיסטית, פחות זועמת, יותר אמוציונאלית, יותר זמרת אישית, משהו בין מייסי גריי לנינה סימון. זמרת עם חיספוס במינון, עם קול שמשדר תחושות בטן. את כל המימדים שבה מקבלים כבר בשלושת השירים
מי ציפה שהסוניק יות’ מסוגלים לחזור בשיא כזה של השראה, שמתחברת מחדש עם שנותיה הראשונות. אז ככה: ג’ים או’רורק, קים גורדון ושות’, הרכב הפוסט-פאנק-אנדרגראונד האמריקני הזה חוזר באחד מאלבומי הרוק הטובים ששמעתי בשנים האחרונות, באלאנס בין האלטרנטיבי-אקספרמינטלי ורוק בועט, גיטרות
שש שנים שאדמס לא הוציא דיסק, והחדש מראה שהשש שנים האלה לא חוללו בו קצה קצהו של שינוי. בשביל מעריציו – זו בשורה. הרוד סטיוארט הקנדי, הזמר בטי שירט הלבנה בבלו ג’ינס וסניקרס, מציע אותה סחורה של רוק-שירי-אהבה, רובם מלודיים,
דאף נשמעת בהאזנה ראשונה מהרוקריות המוכשרות שנולדו לזה, יש לה אלט עוצמתי שמתחבר נהדר לגיטרות החשמליות והיא יודעת לנוע בין פופ לרוק, קצבי לסלואיי בשירים על נערות מתבגרות. ולא רק זה – יש לה בלדות נהדרות אחרי כמו "להתעופף". מה
הייתם מאמינים: א-הא רלוונטית עדיין אחרי 21 שנה. הטריו הנורבגי היה סנסציה לא פחות מ"אבבא" השוודית. הם הוציאו 32 סינגלים, מתוכם 10 נכנסו לעשרת הגדולים במצעד הבריטי. הטנור של מורטן ארקט נחשב עד היום אחד הקולות המסעירים בפופ. אחרי 21
