"כל הדמעות שזלגו – חלק מהמשחק, המשחק הנפלא המוכר כאהבה". הלחן של השיר, ששהה שישה שבועות רצופים במקום הראשון במצעד האמריקאי, נכתב ב-1911 ע"י Charles Gates Dawes, אז בנקאי ולימים סגן נשיא ארה"ב בימיו של קלווין קולידג', הנשיא ה-30 ש
אהבת הגעגועים הנפלאה. תוגת ערגת האהבה. הוא מבקש לשתף אותה בזיכרונות. אפשר לאסוף אותם כמו עלי שלכת, שהרוח הצפונית לוקחת אל הלילה הקר של השכחה. "עלי שלכת", Autumn Leaves ובצרפתית – Les feuilles mortes, (מילולית: "העלים המתים") הוא שיר של
שיר הנושא של "ארוחת בוקר בטיפני" (1961) בכיכובה של אודרי הפבורן. גרסת הסרט הייתה אינסטרומנטאלית בביצוע הנרי מנציני ותזמורתו. הגרסה הקולית הראשונה של השיר הייתה של ג'רי בטלר (מקום 11 בארה"ב בסף 1961) גרסתה של הפבורן עצמה לא יצאה בתקליט
U2 היו בעיצומן של הקלטות The Joshua Tree (אלבום האולפן החמישי של הלהקה האירית שיצא ב-1987), כאשר אמנסטי הבינלאומי פנה אליהם בבקשה לארגן סיבוב הופעות לרגל 25 שנה לארגון. הגיטריסט דה אדג' (הקצה) מספר, כי לא יכול היה להיות זמן
הסרט "הוואלס האחרון" ("The Last Waltz") מ – 1978, שבויים על ידי ידי מרטין סקורסזה כסרט דוקומנטרי מוזיקלי כלל הופעות חיות של דה בנד The Band, ראיונות עם חברי הלהקה, ותמונות מאחורי הקלעים/ vut נחשב לאבן דרך בז'אנר סרטי ההופעות
אריק קלפטון סיים את דרכו בלהקת Cream ב-1968 לאחר שנתיים בלבד, כשהוא שחוק, עייף ומבואס מהניסיון לשמור על שלום בין חברי הלהקה ג'ינג'ר בייקר וג'ק ברוס. אבל אפילו על רקע הפירוק הצפוי Cream המשיכו כפורצי דרך ברוק. "זה לא היה
ליל סתיו 1987, אולם ה"קוקנאט גרוב" במלון "אמבסדור" בלוס-אנג’לס (המלון שבו נורה ונרצח רוברט קנדי) שורה של נפילי רוק הגיעו למקום כדי להצדיע לאחד הרוקיסטים האגדיים, רוי אורביסון המכונה Big O. היו שם טונות של כישרון וסופרסטארים – בוב דילן,
השיר "Great Balls of Fire" של ג'רי לי לואיס (Jerry Lee Lewis) מ-1957 הוא אחד מהשירים האייקוניים של תקופת הרוקנרול המוקדמת, והוא הפך לסמל של הסגנון האנרגטי והבלתי מרוסן של אותה תקופה. השיר יצא זמן קצר לאחר הצלחת הסינגל הראשון
"אתה שר היום בסולם ששרת לפני שלושים שנה?" שאלה רבקה מיכאלי את הזמר בני אמדורסקי בקיץ של שנת 1993 והוא השיב: "כן. מבחינת המנעד אין לי בעיות, ומבחינת העומק יש לי את הניסיון. ואם את רוצה… עוד משהו מהשכינה אולי."
נכון כבר עברו 30 שנה מאז יצא אלבום הבכורה של "מוניקה סקס". . תאריך יציאת האלבום 24.2.1995. השיר שעל שמו נקרא התקליט מבטא את הניגודים במערכות יחסים – בין משיכה לכאב, בין קרבה לריחוק. הסגנון המוזיקלי והביצוע של מוניקה סקס מחזקים את
איימי וינהאוס עברה תקופה סוערת במיוחד כשהיא הופיעה בטקס פרסי הבריט ב-2008. חייה הפרטיים נחגגו על ידי הצהובונים, שגם מתחו ביקורת על הסטנדרטים של מופע הבמה שלה. היא השתיקה בנחרצות את המתנגדים שלה ב-BRITs, כשביצעה גרסה מעולה ל“Valerie” של The
2022. כן, אנחנו ב-2022. על השיר שפותח את האוסף – Love Is Many Splendored Thing כתוב – שנת 1955. שישים ושבע שנים כבר עברו, וכשאני שומע את "ארבעת האסים" (The Four Aces), אני חוטף שבץ לב נוסטלגי. האסים האלה יחזירו
מתי היו נעוריכם היפים? למי שנעוריו התרחשו בשמונים, זהו משב רומנטי נוסטלגי אוסטרלי. השיר Especially For You מ-1988 מחזיר לאופרת הסבון "שכנים" Neighbours. ג'ייסון דונובן שיחק את סקוט, קייילי מינוג הייתה שרלין. שניהם "יצאו" על אמת בתקופה שבה השיר הוקלט.
הלילה ההוא, שכיוון את התנועה בשלל גחליליות, סיפר מעשיות, כאשר בביתני התינוקות יללו בלי הפסקות. "לילה" מחזיר לשלום חנוך, ילד קיבוץ (משמרות), עם ערימה של תלתלים, חלום וגיטרה שנשלפת עם כל החבר'ה על הדשא של קיבוץ משמרות, בהבלחה של הלבנה.
טפסו לבוידעם. התעלמו מריח העובש. בטח תמצאו משהו מזה. וינילים מתפוררים. אבל הצלילים לא בהכרח תמיד עבשים. "בסמה מוצ'ו" של לוס פאראגוואיוס – עדיין עובד? תלוי את מי שואלים. מה זה? תמהיל לא הכי ברור של להיטים בספרדית (ועוד) שאת
אין לי ספק שזה היה אחד התקליטים הכי נמכרים בארץ, מאז שהסטריאו נכנס לבתים. מישהו הגדירו כפס קול ארוחת הערב של המשפחה הישראלית בשנות ה-70. על העטיפה הדגישו באותיות גדולות יחסית את המילה STEREO, ואותה העטיפה מעטרת את הדיסק שעבר עריכה
אנחנו בפינת הנוסטלגיה. פינה חמה. אוסף נעימות שרבות מהן נושאות מזכרת שיצא ב-1995. התוכנית – "הליכה בחלום" של רשת ג'. האוסף המשולש התאפשר בזכות שיתוף פעולה בין רשת ג' לבין ארבע חברות תקליטים. עפרה הלפמן – ערכה. המפיק מטעם חברת
אני בוחר להאזין לרדיו בשיטה רנדומלית. לוחץ על כפתור על עוד כפתור – אולי אגלה את שעת השידור שארצה לחזור אליה בשבוע הבא. הפעם לחצתי כאן 88. שבת בין 12 ל-14. אנחנו בתקופת החגים. הכבישים מתארכים. יש זמן להאזין. התוכנית נקראת 60-90-60 עפ"י יחס
איך שרו תיסלם: "לפני שהכרתיה הייתי כל יכול/ בעיר אז הסתובבתי גאה כמו תרנגול/ כבשתי לב הנערות – הלכתי על גדול/ ובלילות רקדתי לצליל הרוקנ'רול/ תנו לי, תנו לי רוקנ'רול, תנו לי, תנו לי רוקנ'רול – לא רוצה עוד דיסקו, אני
הקלטה חיה מההופעה של הדלתות בבוסטון ארנה ב-10 באפריל. מי שיקשיב היטב, אולי יזהה מוריסון לא הכי מאוזן בלשון המעטה. האיש נשמע הולל ושתוי, וזה הולך ונהיה גרוע ככל שההופעה מתקדמת יש טוענים שבשנה הזו, האיש כבר לא מה שהיה
מה הדבר הראשון שעולה בדעתכם כשחושבים על המוזיקה של 1969? וודסטוק, פסטיבל הרוק שעדיין מגדיר את עצם הרעיון של פסטיבל הרוק? או אולי זה אחד האלבומים הגדולים של השנה – The Band, Led Zeppelin II, Crosby, סטילס & נאש, Blind
פינת הנוסטלגיה היא פינת שיר האהבה האופטימאלי, ואין כמו שני הרומנטיקנים הגדולים שארל אזנבור וחוליו איגלסיאס לשיר – כמה עצובה ונציה אחרי אובדן האהבה. מי שהתאהב בונציה כבחלום שנמוג – יותר מאשר יבין. מי שהתאהב, ואהבתו נסתקלה לה – יבין
נתפוס את רכבת הזמן בנסיעה לאחור. השנה 1972. אני שולף ממדף התקליטורים את "הטוב הרע והנערה", אלבום (מופע) המחווה של ג'וזי כץ, ישראל גוריון ובני אמדורסקי ללהיטים האמריקאים של עידן המחזמר הקלאסי בתרגום אהוד מנור. 49 שנה אחרי זה נשמע
"גוד איבנינג, זהו ויליס קונובר מוושינגטון די.סי, עם מוסיקה מיו.אס. איי, דה וויס אוף אמריקה מציג את הביג באנדס". הבריטון עמוק, פריך, עשיר. הצלילים נשמעים עמומים, קצת מרוחקים, לעיתים מתפוגגים. הג'אז הראשון בחיי בקע מרדיו מנורות "פילקו" בבית הורי. הוא
שירים מהעבר יכולים להחזיר אותנו בצורה חיה לחלק מסוים בחיינו ולהעלות באוב חזיונות של אנשים או מקומות הקשורים לזמן מסוים. לכל אחד יש את רשימת השירים האולטימטיביים של שמחברים לחוויות מן העבר ומעוררים אותן לרגעים מחדש. קןראים לשירים האלה Oldies
יבוא ויעלה הנציג האנגלי של הרוקנ’רול, שמזוהה יותר עם פופ. כן, קליף, קליף ריצ’ארד שפעם אהבנו אותו יותר מאלביס. כילד תמיד הערצתי את הרומנטיות שלו על פני הקשיחות הבריטונית הרוקנרולית של אלביס. הרכות הנסבלת של "חופשת קיץ" היא משב נוסטלגי
אז מה כול כך מושך בלהיטי הסיקסטיז? למה הם שווים עוד אוסף? לא רק כי הקשישים מתרפקים עליהם. את מה שעושה פופ נאיבי, מתוק ורגשני קשה להסביר באופן רציונאלי. אבל יד על הלב, ויש לי לב ענק לשירים האלה: היה
Singin' In The Rain ("שיר אשיר בגשם") הפך לשם נרדף למחזמר הקולנוע הקלאסי משנת 1952 שמציג את ההופעה הצוהלת של ג'ין קלי בזמן גשם שוטף. למעשה, הוא נכתב למעלה משני עשורים קודם לכן. ארתור פריד קיבל במקור השראה לכתוב את
אם חשקה נפשכם במוסיקת Soul באווירת סיקסטיז/ שעשויה להפוך מסיבת ריקודים אולד סקול בחדר השינה שלך, קחו את המבחר המצוין זה של להיטי "מוטאון", חברת התקליטים ממנה יצאו כוכבי הסול הגדולים במוסיקה של המאה הקודמת. יש כאן שירים שהפכו המנונים
לא הייתי אומר, שכילד שמעתי בובי דארין כמו את אלביס פרסלי, אבל שמעתי לא מעט את הטין איידול הזה, שמזוהה חזק מאוד עם סצינת הסיקסטיז. "ספליש ספלאש" שפותח את האוסף שאני מחזיק כמו גם "כול הדרך הביתה", מראים שבובי דארין
