בלוז ריבילס - Open Road

Open Road

מורדי הבלוז

הפקה עצמאית
4/5

יש בלוז בישראל? תחברו את דב המר (שירה, מפוחית) לאנדי ווטס (גיטרות) ותקבלו תשובה. השם : "ריבילס בלוז", מורדי הבלוז? נדוש?  אבל השאלה אינה של שם אלא של  כימיה. אחרי 14 שירים, אני מוכן לחתום על הצהרה: זה לא רק החומרים המרכיבים את הסגנון האמריקני הותיק. המר את ווטס יודעים לצבוע את הבלוז שלהם בצבעי בסיס פשוטים, לא משהו שיש לבשר עליו בממפיס, אבל כשהרמוניקה מייללת, הגיטרה יודעת להחזיר לה בתשובה לא פחות מחלחלת.
גם הטקסטים עובדים על הבסיס הזה – מצוקה המולידה בקשה. הבנאדם זקוק לכוסית ויסקי כדי לתפוס שלווה בסוף היום. שתי מילים  ממחישות את הצורך בשיר הפתיחה All I Want . האחת היא Silence והשנייה Peace. המשמעות של Peace כפולה – שלווה וגם שלום. אולי זה מה שמעניק לבלוז של המר את ווטס תווית ישראלית.
בבלוז אתה לא חושש להיות בנאלי, לחזור לנושאי בסיס טובים לכל עת. הבנאדם רץ במורד הדרך, שמאלה ימינה, רודף אחרי החלום, ולבסוף רואה את האור (Seen The Light). בלוז נושק לרוק, והקול הזה של המר דופק לי בזיכרון, וכשהוא נפתח, אני שומע משהו מהחספוס של דיוויד קלייטון תומאס, סולנה בעבר של "בלאד, סווט אנד טירס". הדימיון בולט יותר ב – Turn Back The Clock, העוסק בהתרפקות נוסטלגית על העבר. We Are Gonna Boogie Like it's 1955, שר המר לצלילי הבס של עמוס ספרינגר. המר כנראה יודע משהו על בוגי תוצרת 55 שאנחנו לא יודעים.
גם דמות השטן בבלוז אינה מקורית ב- Devil By My Side. המר חובר אליו בדרך לגיהנום. הגם שאינני מאמין לאף מילה כשהוא שר את הטירוף המשתלט עליו, כשהשטן רץ לצידו, אני מוכן לקבל את הניסיון של המר ווואטס לעבוד עלי בסוג של פולקלוריזציה של הבלוז, אם תרצו – סוג של אנכרוניזם, הנתמך בצלילים מהוקצעים, בקול אפל, צרוד במיטב המסורת של הסגנון.  בצליל הגיטרה של וואטס אין טעויות, זה הצליל האקספרסיבי שמבקשים לשמוע מבלדת סול המדברת על פחד.
צליל המפוחית מגיע בקצב של רכבת דוהרת ב – Reason To Live, הנשמע קאונטרי אנד בלוז. עוד טקסט הכי בסיסי על אהבה, אבל כיוון שמדובר בפולקלוריזציה, אפשר לסלוח על משפט כמו She Is My Reason To Live, וגם על I Gave You Everything But You Wanted Much More בשיר "לא רוצה אותך חזרה"  המגיע בקול מסודק.
משהו אישי? המר שר על ההאוטסיידר שמוכן להישאר במצב של "גלות" (Exile) שהוא עדיף על כל דרך אחרת. הגיטרה של ווטס מצטרפת אליו במאבקו האישי. (השיר Looking In) וב – Leaving The Dream המגיע בצליל יותר כבד הוא מחזק את התחושה שהוא ממשיך לחיות בסרט שלו. מרגיש כמו תלמיד תיכון, כשאחרים רואים בו שוטה. מהות הבלוז? ממש ככה. דוב המר ואנדי ווטס ממשיכים לחיות את החלום, את הבלוז. שיגידו אחרים מה שיגידו. זה כמו אהבה שאחרים לא יכולים להבין. תקשיבו לקטע האינסטרומנטאלי המסיים, Open Road, צליל תחושתי שאומר כמעט הכל.

הרכב: דוב המר – שירה, מפוחית, אנדי ווטס – גיטרות, עמוס ספרינגר – בס, אבי ברק – תופים וכלי הקשה

Blues Rebels – Open Road

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות