ביקורת סינגלים חדשים

שיר של משורר תורכי על עליונות המים על פני האדם, מונע בקצב אפרו סמבה תוסס בליווי צליל חליל (שם טוב לוי). אין כאן טעות. זו ירונה כספי, הרוקרית הנועזת, שעושה שימוש במקצב ריקודי קליט כדי להביע פליאתה מהמים המואנשים להמחשת נבערותו

יש זמרים שדי במנעד הקולי שלהם כדי שנאמין כמעט לכל מה שהם שרים. על הנייר שיר קצר ופשוט על גבול הפשטני. אבל כשמיכאל פרץ שר את המילים במנגינתו הסנטימנטלית של גוסטו, השיר מתעצם. מיכאל פרץ שר על הקונפליקט בין ויתור

עצוב או שמח? זה אינו הכי מובן. נלך על זרם תודעה לא קוהרנטי. למה פורים? בקומוניקט שצורף מסביר אוראל גיספן כי פורים הוא מטאפורה למסכות שכולם לובשים. גם כאן – זה אינו  נובע מהטקסט. פורים יכול להשתמע לכל היותר כקונטרסט

צוק מספר סיפור אישי בטון מלנכולי מאופק, ואז מתחולל איזשהו מהפך קטן בשיר. בלדת הניכור מחליפה את אווירת התוגה למשב רוח קצבי עתיר קולות. לא שיש כאן שינוי בתחושה. עדיין מחפש פנים מרגשות בערב. הזאב יברח כשהיא תתאהב. הזרות תמשיך

חידוש: גברים בוכים בלילה בצמדים. החלוצים: ליאור נרקיס ורותם כהן. היכונו לצונאמי חדש באגף הים תיכוני. מה האסטרטגיה? אומנותית או שיווקית? צדקתם: זה ישדרג לשניים. ביחד, נוצרת כאן שכבת שומן  עבה של רגשנות. שני קולות יפים חוברים לשירת הומה המקוננת

החיים זורמים בסבבה. נוסעים עם גג פתוח לסופשבוע בצפון. הכל כלול: שיער עף ברוח, צליל בוזוקי, גבר רומנטי, צימר באווירת שאנטי, בילוי במועדון. בונוס: זה גם עושה לה תחושת דז'ה וו. מה טוב ומה נעים שיצרני המוסיקה הים תיכונית חיים

הטקסט כתוב כמו לפי הזמנה. המזמין שולח מילים שהיצרן מתבקש להכניס לשיר – גן עדן, אור גדול, לב אכזב, ירח מחייך. "כשתחזור אל זרועותיי/ גן העדן יתקרב", שרה מאיה אברהם. מעניין? מיוחד? מקורי? – לא. אבל זה ככל הנראה סוג

לא קל לבנאדם. תחושת מחנק. פצוע מבפנים. דלתות נטרקות בפנים. מחפש ניצוץ של ביטחון, מחלומות גדולים נזהר, ועדיין מייחל לרגע מאושר. יכול להיות שהרגע המאושר הוא השיר הזה. תחליף להוצאות על פסיכולוג. כמה טוב שאפשר לשפוך את  המועקות לתוך מעבד

אז מה מציק לענת אסתר חיטמן? שהכל חוזר על עצמו ואין מוצא? שהכיוון אינו משתנה? שאין שינוי? שהעולם קטוע? או שזוהי תחושה של ריקנות – "עכשיו חיוורת וריקה כמו אותה דירה שכורה" אולי ספת הפסיכולוג תבהיר את הביאוס  ברזולוציות מדויקות יותר.

נדב פרסר לקח אחריות יצירתית  על פרויקט הנשמע קונספטואלי – "שירי חורף" המושרים ע"י זמרות שונות, אלא שגם אחרי השיר השני, רעיון הבסיס נשמע לי יותר אצטלה שיווקית מאשר אומנותית. אשתמש בשורת ביקורת שכתבתי על הסינגל הקודם – "תוגת המתיקות

חוזרים לסוגיה הישנה: האם שירים שלא נכתבו כפזמונים ראויים להלחנה? המלחין עידו גונן אולי לא התעמק בשאלה, אבל לפי המוסיקה נראה שהוא התאהב בשירו של נתן אלתרמן. השיר מתאר סיטואציה של התבוננות בעיר בשעת לילה. המראות הנשקפים מבליטים את הראשוניות המופלאה,

ואז הופיעה המילה "אהבה". ארי גורלי לא סמך על הבנת הקורא. פיזר ערפל. כל מה שרציתם לדעת על אהבה, וידעתם. את הטקסט לא נשלח  כמועמד לשיר השנה. אין עליה על האהבה, לפעמים היא טובה, לפעמים היא שורטת או מתחמקת או

עדן בן זקן מתבכיינת על כך, שהאיש החדש בחייה אינו מה שהיה הקודם. הכי קרוב לקודם, אבל לא בדיוק. "אני עוצמת את העיניים ורואה רק אותו". בשיר משורבטים משפטים מכלילים  ללא קשר: "הרגש כל כך יקר/ שהיום כבר לא מוצאים

"זמן גרם לך להרגיש שהשתניתי". זה הניסוח הנכון? הכול באשמת הזמן? לא היו גורמים אחרים, שהמאיסו אותה עליו? אולי פשוט לא התאימו זה לזו? אולי ההרגל הרג. כותבי הטקסט, העדיפו לדלג על הסיבות האמתיות. שרבטו משהו על זמן למרות שמדובר

עזה כמוות האהבה, שורפת עד כלות הנשמה, יש בה אש של טירוף. ריטה נתנה לדמיונה להפליג לאזורי תשוקה פואטיים, שמפעילים את כל החושים. המתוק שבשפתיים, לחש הרוח, המגע השורף. היא עפה על מטאפורות של תאוות האהבה. מי שיגיד – מתאים

סיפור שגרתי מיומנה של דניאל מזוז על אנשים צעירים שמגלים פתע, אחרי שעזבו את קן ההורים,  שהחיים אינם  גן של שושנים. לא ברור אם מזוז מנסה לגעת בנושא באופן רציני או הומוריסטי-מחויך. מדברת בשם הרבים ("עובדים קשה"") ועוברת ללשון יחיד

מנהרת העצבות, שבסופה אור. שיר של נוחם, פיוס, עידוד, סבלנות וסובלנות. ניסיון לצאת מפחדים ומסכנות לדרך חדשה שמתחילה בשליטה עצמית והמשכה חיבור לרוח הניגון. אלעד טרי מתחיל מאופק, באווירה אפלולית,  ועולה על נתיב של מעין גוספל קצבי בקולות שמצטרפים, עוטפים

מארינה מקסימיליאן שרה בעידון שקט, במנגינה קסומה חשבון נפש מנקודת זמן בהווה. על המאזניים מונחות טעויות העבר מול תקוות לעתיד. השירה המאופקת נובעת מכך, שהמילים אינן משדרות תחושה של תסכול או מרירות. היא לוקחת אחריות על מה שעשתה או חוותה

יובל דיין עושה שימוש מופרז במטפורת האור בשיר על יחסים במשבר, המוטיב הזה (אור) הופך לעיקר. יש בשיר  "שמש" ו"ירח" וגם "אין לי אור משלי", "קרניך הגדולות" ו"אלמד לזרוח". השיר עמוס במטפורה הזו, והטקסט מתמסמס בקולה הרך והשברירי, שאינו מצליח

חיפשתי בנרות שיר כזה. לפעמים יש תחושה שאתה חי בחברה של אנשים שטחו עיניהם לראות את המציאות, והם רואים את מה שטוב בעיניהם, משיחי שקר, מחרחרי מלחמות, פוליטיקאים קטנים שמתלהמים, קהל עדרי שממשיך לחגוג כאילו הכל טוב. בא רועי צמח,

ניסיתי לחבור לירושלים של מטה ולירושלים של מעלה של האחיות ג'משיד. נשארתי בין ובין. לא חם לא קר. טקסט חלקי לא יספיק לי.  מלודיה רזה – לא תספק. "האוויר החלקי" מצד אחד, הרצון להיות על "קצה ההרים" מצד שני אינו

המשימה של אמיר אטיאס מבית הבובות בחידוש שיר האהבה הנואשת הייתה להגיע לרמות תחושתיות שיפגשו את המנעד התחושתי של יסמין לוי. כל קשר בין הסגנונות – מקרי בהחלט, אבל העמדת הביצועים זה מול זה, תוך הענקת מעטפת ספרדית לשיר – סקרנו