ענת מלמוד בחרה בשיר של אברהם שטרן (1907-1942), המכונה "יאיר", לימים מנהיג מחתרת הלח"י, שכולו אהבה לארץ ישראל ומחויבות עמוקה כלפיה. השיר עוסק בקשר שבין אדם, אדמה ודם. הוא מדמה אהבת בשר ודם של טקס-ברית נישואין בין אישה לגבר ליחסי
מה הוא לא יעשה כדי להשביע את עצביו הרגישים של מי שאיתו. עיצב שיר במיוחד לאוזניו, לקח את המידות הנכונות, רקח את הצלילים. אפילו אינו זקוק לפסנתר. יש לו את שפתיו ואוזנו. זה מספיק. הוא יהיה עדין וקשוח, יעשה מה
עידן רייכל בוחן מצבו בהווה ומתגעגע לעבר. "תמונה דהויה" עושה לו את זה. גם "ריח ערב שבת". השינויים: "אין כבר סודות בלחישה", וכשהופכים "גדולים" – "אור דולק מתחת לשמיכה". הגעגועים אינם מרפאים, הלב הפצוע מחפש "יד חמה", ויש רגע ש"הכל
זה שיר "מזרחי" באנגלית. הבחור הרוס עליה, בונה עליה, כי היא תציל את חייו. בלעדיה – ישתגע. למרות שאין ביניהם עדיין כלום, הוא כבר מבטיח שלא יעזוב אותה לעולם. כן, עוד כותבים שירי אהבה משומשים כאלה, בתקווה שבאנגלית זה ישמע
זהו מכתב אישי לאבא, ניסיון מחודש לתקשר איתו, לחפש אצלו הכרה לדרך בה היא הולכת, לכך שמשהו השתנה בה, לקבל עצה חכמה. שילה פרבר משתוקקת לאבא ממקום של התפקחות עצובה, של ניסיון לקבל תמיכה בה, כפי שהיא עכשיו. מבחינתו, היא
תנו לי לדמיין: רגעים לפני סיום ההופעה, עוזבים הנגנים את הבמה ומשאירים את יזהר אשדות לבד עם הגיטרה לשיר "את והגשם". הקול הנוגה, הלחן, הליווי – טורפים את הקלפים. זה דף חדש שמכיל ישן. כזה יזהר אשדות עוד לא שמענו.
בואו נחבק את הדכדוך והעגמומיות של טל פוגל. היא נשמעת כל כך שברירית ורכה שבא לעטוף אותה, להגן עליה כמו על איזו ילדה שזקוקה להגנה. השיר מתחיל באפקט של רוח חורפית. האם השיר עצמו אינו מספיק? מספיק גם מספיק. טל
העין הצוחקת של קובי אוז לוקחת בסרקזם אל המציאות השקרית המופרכת של כוכבי הבין-לילה, שזהרו בשמי הפרובינציה. היא זכתה בריאליטי. כל הזרקורים – אליה. הוא, החבר מהעיירה, יוחלף ע"י סלב או איש ממון. למרות שהכריזה על אהבתה אליו, ימצא עצמו,
שקט או לא שקט? משאת נפש אולטימטיבית, השתוקקות רגעית או הכרה שאתה לא יכול להתנתק, לברוח לאיזה הר. שרון זליקובסקי צוחקת – "כי השקט תמיד מטריד, תמיד מלחיץ". היא שרה באלט נמוך אפלולי כמו מתייחדת עם עצמה, עולה למסלול ואלס
שרית חדד לוקחת סיפור של חוזרת בתשובה והופכת אותו לחאפלה קונבנציונאלית. השיר נפתח בטלפון של מישהו שמחפש את "רינת". שרית חדד עונה לו: "מה לא שמעת?" ואז מספרת על מי שחזרה בתשובה "לפני שנה". הפתיח נשמע כרכילות סתמית למי שאחרי
גבריאל פוטזניק שר געגוע נוגה עמוק בטון מלנכולי מחלחל. המנגינה, המקצב חוברים לתחושה, נעטפים בצליל שלוקח באיזושהי רטרוספקטיבה לעיר הלבנה ולמקומות האינטימיים של גבריאל. השירה שלו מעודנת, רגישה ומתכוונת. יש בה תום שאינו מתכתב עם רוחות העכשיו, אבל זה מה
מיטל מיכאלי נעה על זרם תודעה בין מציאות והזיה שעובר דרך טראומת ילדות ופנטזיה – "Forest was my dream of love" . יש לה קול בהיר צלול, והיא שרה מתוך אמונה בתוכן השיר, בסיפור של אהבה דמיונית ומערכת יחסים שהותירה אותה
אלון פסטרנק משחרר מועקות וזורם על רצף מחשבות ומצבים ללא סדר, כאשר המוטו הוא ש"האנונימיות משחררת". העיקרון הזה משורבב בשיר ב – "טייקון הימורים תורם בהסתר", "זוכה בלוטו שם מסיכה", גם בשמה הבדוי של בלוגרית ברשת. הרעיון מונע בשיר רוק
בלדת פופ טעונת אמוציות שמתחילה בטבעת שהושלכה לכיור. הטקסט מביע תסכול של מי שמבין שככה היחסים ביניהם לא יכולים להימשך. הוא שרף את כל הספרים, לוחות שנה וסרטים כדי לנסות להמציא עצמם מחדש. בינתיים מבקש להמשיך ככה, לנסות לצאת מהמצב,
האסוסיאציה המידית היית "מאז שעזבת הרבה השתנה כאן" של אהוד בנאי ב"בלוז כנעני". בנאי כתב שיר געגועים לחבר מאיר אריאל שעזב בעל כורחו לצמיתות. "מאז שעזבת החושך גובר כאן / האור שלך מאיר עדיין זוהר". דניאל בניה משתמש, כמה לא מקורי,
איך הגיעו האולטראס והקומה התשיעית להזדהות המשותפת עם הסיפור הזה? מה הראש שמחבר כל כך הרבה אנשים למי שנמצאת באיזשהו "מצב ביניים" – "פורשת מפרשים/ היא מחכה לרוח", ואינה נשברת. הטקסט אינו חף מקלישאות ("כל החיים עוברים מולה כמו סרט"),
שי צברי מתחיל נמוך-שקט-צנוע, כאילו "מסתיר" ת'נשמה הגדולה שלו, אבל בבית השני ("תראי אותי…") הוא מטפס ל"מקומות הטבעיים" שלו. הניגוד נכון. כאב בלתי נסבל על סף יאוש מצד אחד, תקווה לאור מצד שני. הבנאדם אבוד "אין פינה שבה אוכל להסתתר". אבל
על הנייר – זהו מתכון שיר אהבה נדוש. היא עזבה. הוא נותר לבד. הוא מקווה שהיא זוכרת אהבתם. מה מיוחד? אפילו לא ברור מה קרה. עזבה. והוא עוד מזכיר לנו ש"לב אוהב אינו טועה" כמו כדי להדגיש כמה הטקסט חבוט.
בואו לקברט האולד סקול הסטירי של קובי לוריא. הוא נשמע טוב לכל עת, במיוחד לעת הזו, שבה, הטייקון הוא השליט בחברת ההון-שלטון. קובי לוריא חרז בעין צוחקת ועוקצנית. יש מקום גדול להזדהות, גם אם המוסיקה נשמעת שיר ילדים מעט מיושן
לב. שלומי שבת והלב. נכנסה לו ללב. ושום דבר כבר לא כואב. "יש מקום לחיבוקים ונשיקות" אתה, כאילו מדובר באיזו החלטה רציונאלית. עזבו מילים. לשלומי שבת יש לב גדול. הבחירות שלו אינן מפתיעות. אפילו שקופת. תן ללב לשיר במקומך. הוא
שניהם חיים יחד ולשניהם רע. היא אינה בנויה לפשרות. בורחת לשינה ודומעת גם כשהיא ישנה כול כך כואבת. אין אצלה אמצע. המילה שלה קובעת. מרוב צעקות – אין לה כבר קול. "מקום ראשון" או "גיהנום". אין אמצע. הוא אינו מסוגל
ארקדי דוכין ובועז שרעבי? תורידו גבות, תקשיבו לפעימות הלבבות. גברים מקוננים אהבה נואשת. סנטימנטליים מעורקי הלב וחדריו ועד קצות ציפורני האצבעות. ארקדי דוכין כותב רומנטיקה אולד סקול, האוהב הנרגש שר סולם שמייצר תחושת אהבה דואבת. הבנאדם שיקר לה בסיטונות. עכשיו,
אברהם טל ערך רשימת מצאי עצומה של ציפיות עצמיות – רובן אינן אישיות במיוחד, טובות לכל אדם, אפילו נדושות, המשקפות אי הסתפקות בקיים ורצון-תקווה להשיג הרבה יותר בחיים. אפשר להוסיף לרשימה האקראית הזו כהנה וכהנה. הטקסט נראה יותר כגחמה הומוריסטית
שואבת כוח מחלום או תפילה? ימים של תפילה "ככה סתם" או ”ימים יפים של תפילה". השיר כתוב בצורה מעורפלת. "אושר", "טירוף", "יופי" "תיעוב", "פחד" ו"רעב" הן מילים שנזרקות מבלי שנבין מה בתוך כל ההמולה הרגשית הוא הקונפליקט האמיתי של הדוברת,
עד כמה עמוקה יכולה להגיע הבעת כאב? הפסוק מבראשית, שעידו רצון עושה בו שימוש, אומר: "בראשית, ברא אלוהים, את השמיים, ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על-פני תהום, ורוח אלוהים, מרחפת על-פני המים. ויאמר אלוהים, יהי אור ויהי-אור" אין אור בשיר
איך להביע געגועים לאריק? – לא עניין של מה בכך. הרי מילים וצלילים, יהיו אמתיים ככול יהיו, לא יצליחו לרדת לעומק החסר. מצד אחד – אישיות משפיעה, כובשת, ממגנטת, וממרחק הזמן – גדלה עלינו. מצד שני, האיש הכל כך ישיר,
לפי הקרדיטים, דרור פויר, צריך לשיר את השיר, אבל כשמדובר בבלוז אישי, היוצר מעדיף את גרסתו. האם אכן מדובר בשיר אישי? ממסך הטלוויזיה לא ניבט אלינו אחד שמרגיש כמו בתוך חור אפל, נשאר מאחור, הרהורי כפירה. יותר מתאים לאראל סג"ל
דואט שיוצא 11 שנים אחרי הקלטתו. קרני שרה מנקודת מבטו של האוהב על אהובה הנפרדת אשר "יוצאת אל דעתה" ומשאירה על הכרים את "פניה היפים". מיקה קרני יצרה את אחד משיריה היפים, איכות של שירה צרופה, לחן שמעניק למילים משמעות
רם אוריון שר בדיוק כפי שהוא. מאמין שהטון האותנטי, גם אם אינו רהוט, ישדר הכי נכון את התחושה, ובעיקר הוא משאיר לגיטרות ולהפקה המוזיקלית להשלים את החסר. אבדן התקווה לפי הטון הזה לא נעשה בסוף השיר לא נעשה לפי הטון
"עושים אהבה בלועו של דרקון" – את התמונה הסוריאליסטית שר שלומי ברכה בטון קודר. אהבה? – סיוט. נצטרף למסע המסתורי שלו למצוא נחמה (אהבה) בעולם נורא. הכניסה ללוע דרקון (פולט אש) מבטלת כל סיכוי. רחוב הירקון הוא הדרקון המתפתל לאורכו
