ביקורת סינגלים חדשים

שיר עמוס ב"אם" ו"האם", משפטי חיווי ושאלה, תרגיל לא מוצלח בכתיבה, שמוביל לרשימה אקראית של הבטחות ותמיהות של האוהב כלפי האהובה,  חלקם משפטים סתמיים מסורבלים כמו "אם תשנאי את השלכת, האם עדיין תפתחי ליבך?" וגם שימוש אקראי ב"אושר". לא יודע

טל פוגל שרה טראומת געגועים בתיאורים אפוקליפטיים של סערת גלי ים נשברים ושריפות ענק. צלילי הקלידים  והקול הם טון מאופק המתאר בעצבות את הציפיה. פוגל משאירה לקולות ההומים ברקע להעלות את מפלס הגעגועים. שיר קטן, לא מורכב במיוחד. טל פוגל

אמיר דדון שם עצמו על ספת הפסיכולוג. העימות בינו ובין עצמו אינו פשוט. השיר הוא ניסיון למצוא תשובה – כיצד להילחם בשגרת העבר  ולדעת לבחור בטוב העתידי  "מבלי להביט לאחור". כל החיים הם השוואה ביחס למה שהיה. הבחירה הנכונה תהיה ,

אנחנו בפלורנטין, סניף מקומי של פיראוס, שנות השמונים. יוסי גיספן מעלה זיכרונות ומחייך. ה"פולקלור" הזה מתכתב עם השכונה התל אביבית הדרומית.  כותב שורות אלו הסתובב שם הרבה בשנות השבעים, רחוב צ'לנוב (בו עבד אבי ז"ל), חמוצים ופיצוחים בלוינסקי, הסבלים של

קובי אפללו מנסה לשכנע להתעלות מעל חילוקי הדעות, להתעלם מההבדלים, להפסיק לירות זה בזה,  לתת לנשמה לדבר, כי בסופו שך דבר "כולם חולמים אותו חלום גדול ואהבת חינם רוצה לשיר בקול". אפללו חושב ישר. גם כותב שורות אלו חושב ישר,

שחר אבן צור מתבונן במראה. לא משהו מעודד. שיר מחאה על מחאה שקרתה כאן ובגדול לא שינתה סדרי עולם – "אהלים אוהלים וחוזרים לדירות". שיר על המאבק היום יומי של אנשים שחיים כאן לשרוד – "לא נשאר בו כח ליילל

קים קידר משתמש בשיר השירים  כדי להפוך שיר אהבה לקסם מוסיקלי. געגוע לאהבה ראשונית שהותירה משקע של כמיהה למצב של – היית או היה זה חלום. לא מצב של אובדן טוטאלי, אלא מהות חיים שניזונה מערגה עמוקה למשהו טוב. המילים

תקראו מטה את הסיפור שחולל את ההשראה לכתוב את השיר. אדם גורליצקי נמצא חזק בתוכו. סיפור על אהבה שנגדעה בצורה טרגית על "הפסגות הלבנות".   גורליצקי מצליח להפוך את התחושה הפנימית למנגינה יפה בפשטותה, שמשדרת עצבות חובקת. הפשטות הזו, העיבוד שמשרה

גשר מעריב כבר איננו. הבעיה של הצעיר שתועה בדרכי החיים – נשארה. מה יהיה כשיהיה גדול? ההתלבטות הזו נדושה, אבל ממשיכה להיות צרת רבים, נחלת המוני אנשים צעירים שממשיכים במסע ההתלבטות מתוך חוסר יכולת להגשים משהו. לא שהם מחפשים גדולות

מה צריך שיר אהבה כדי לשכנע שהוא אותנטי? ברוב שירי האהבה לא ממציאים משהו חדש. האוהב שחרד לאהבתו, מבטיח לה ללכת רחוק בדם וביזע, רק שלא יהיו דמעות. יצלול איתה עמוק לשמי הכוכבים, יהיה שלה למעלה. ו"אני רוצה להאמין בנו",

דיקלה מקוננת קינתה על ייסורי אהבה בסיפור שנכתב כעין המשך של סצנה, שיכולה להיות שיחה בין בת לאם. שירתה מקרינה כאב, דרמטית, מתכוונת. אי אפשר שלא לזהות את הטון של הזמרת הזו, ששרה טקסטים בעברית בסגנון מזרחי ייחודי שמחבר ישן

בשבילה ימצא עוד "סיבות להישאר"? למה  "עוד סיבות"? אוהב או לא? מדוע הוא צריך "עוד סיבות"? (יאכטה במרינה?)  קינת אובדן האהובה בסגנון הז'אנר הים-תיכוני, שממחזרת את הממוחזר ואינה משדרת אמינות. אוטוטו תעזוב אותו. מבקש שתיקח אותו לאן שהיא הולכת. "לא

"כשההנהגה הגברית המאופיינת בכוח, שתלטנות, אגו ותפיסת מלחמה תפנה את מקומה לצד הנשי המכיל, הניהולי, השכלי והאמיץ, המקום בו אנו חיים יראה אחרת וכולנו נרוויח מזה", זה הטקסט שצורף לשיר החדש של שלום חנוך, פרשנות של הכותב לשירו, ואין הרבה

בהתרפקות על האהבה, עובר הדובר משגרת היחסים מהעבר לעתיד – "אני רואה שם כבר את שנינו,/ יושבים מקומטים,/ כמעט מתים/ מאהבה". הביטוי "מתים מאהבה" בכפל המשמעות שלו מכיל את מהות היחסים בין השניים על כל מה שעבר עליהם. בהתגעגעות הזו אין

שניהם כבר לא בעניין? הוא שותק ומתרחק, בלילות מפנה לה גב. הלב שלה קפוא. אז מה הסיפור? מה היא רוצה? רק לתאר מצב בלתי הפיך של חסר תוחלת, שבו היא "שבר כלי" שאינה יכולה לשאת את הבדידות?  למרות שהיא אינה

רונן פרי מקדיש שיר למה-היה-אילו ידע מה יקרה בבוקר הבא. מה קרה? תנו לדמיון ללכת במקומכם. בזרם המחשבות על היחסים בינו ובינה מגיע הכותב מגיע להקצנה של "הייתי אלים כמו שאיש לא יכול להבין", "שוכח לדבר", "מתעלם מהיופי של גופך"

מה פשר ההזדהות של הדובר בשיר עם מי שאינה מצליחה לממש אהבה? – לא ברור. אהבה? חמלה? נועם פנחסוב כתב שיר המשלב תיאור הבחורה הבעייתית ומכתב נחמה בגוף שני (את) שאומר לה: לא נורא, זה בסדר להתנהל כך. תמשיכי ככה,

המילים של אהוד מנור שימשו השראה לאחד הלחנים היפים שיצאו מקובי אשרת. מנור כתב על חברות כמקור יציאה מאופל אל אור, שאיבת כוחות מחודשים כדי לחזור אל מלאכת היצירה היומיומית, שבאמצעותה מוצאים מנוחה לנפש. שיר ארס פואטי העוסק במחזוריות של

האחיות ג'משיד שרות על חיים של תעיות, אי יכולת לגשר בין תקוות למציאות. חשבון נפש של הליכה ללא ידיעת הדרך – "יש מחר שלא יודע מה יביא לו היום". התפוגגות מהירה של הטוב. חזרה למציאות. שירתן המרוגשת שומרת על איפוק,

הניסיון לסכם סיפור ההצלחה של "קפה שחור חזק" מוגש בזרם תודעה מחורז שיש בו מכל הבא ליד. בראפ  אתה נשפך, לא עושה חשבון לאף אחד, שורה פה, חרוז שם, כדי להגיד: ואלה, שיחקנו אותה. חיים את הרגע בלי הזיות. יונקים

מאז "בציר טוב" (עם שמעון גלבץ) אני ממתין לשירים חדשים של אילן וירצברג. הוא מסוג המוסיקאים שאינו ממחזר. בדרך כלל יש איזושהי הפתעה וחידוש בשירים  שלו. ניואנס, מלודיה, מקצב, עיבוד. בשיר הזה הוא צירף אליו את ארז ריינמן, וגם בכך