ביקורת שירים ישראלים

אסף אמדורסקי  מספר סיפור יחסים אישיים על רקע אורבני תל-אביבי. בעיר יש עוד מישהי שמבקשת בית חם, אבל לה – חופש לא עושה כלום בלב , קודם היא שתתה יין על הגבעות, ועכשיו היא במישור החוף, והוא היה רוצה להמשיך

חורף? איפה חורף. יהיה חורף?  בשבוע הבא יבש מן הרגיל. אבל הזמרים כבר מתארגנים ל"הופעות חורף". מהי הופעת חורף? – אקוסטית. בקיץ שוב נתחבר. כשאני שומע מוש שר אקוסטית "אנצל", אני אומר – גם בקיץ אני ארצה אותו ככה, אנפלאגד. שאלך

כשמגיע הרגע להחליט, נכנסת ללחץ, עדיין לא סגורה על היחסים העתידיים ביניהם, לא שלמה עם עצמה, סערת רגשות סותרים, פוחדת לעשות את הצעד. עמית רוזנמן שרה את מטען ההתלבטות החונק במסגרת פרויקט "שלג" של היוצר נדב פרסר, שזכור לטובה מ

ריטה שרה את השיר לזכרו של יוסי בנאי, שנפטר במאי 2006. בדברים שהיא מוסיפה לסינגל, היא נזכרת ביוסי כשראתה אותו ב"מעגל הגיר הקווקזי". "לא אשכח את עוצמת המעמד", היא אומרת. ריטה יודעת מה המשמעות של "עוצמת מעמד". גם לה לא

בואו נקדם את כל הפחדים בשיר צפירת הרגעה . מה שנכתב "לאחי", (אח אישי או "אחי" במשמעות כל ישראל אחים זה לזה?) יכול לשמש כל מי שדאגה ממלאת את נפשו. אני קורא את הטקסט של עילי בוטנר, ולא ממש נרגע.

איזה אושר. איזו שמחה. טובים השלושה. כמה טוב שיש קורונה. אבל ביחד? רגע, הם לא הפנימו את אזהרות משרד הבריאות?. חבר'ה זה לא צחוק. לפי הקליפ ממש לא נשמר מרחק של 2 מטר ביניהם. בז'אנר הים תיכוני אין עכבות. ממשלת

תחושת הסכנה שבאובדן האהובה הופכת למקסם געגועים ונסיון נחמה במרחבי הזמן. מילות ההרגעה ("אל תדאגי") נוגעות בעולמות אמורפיים, בחלום, בנצח, בקצה החושך. איתן דרמון נאחז במה שמעבר לאהבה המוחשית, במה שמייצר הריחוק – "בקצה החושך יש אור". השיר נועד להפגת

חיידקים נמצאים על העצים ובשמיים, אז אל תנשמו ואל תפהקו, תסגרו את עצמכם בחדר. לא צריכים לחפש שיר יותר מתאים לימי קורונה. דני סנדרסון שכתב את השיר, התודה בראיון טלויזיוני על סלידתו הרבה משירותים ציבוריים ועל פחדו מקרינה ממכשירים שונים,

מי צריך תקשורת רכילות, כשהחתן מספק את כל החומרים, ומחסל בלי ציניות את אפקט תאוות המציצנות. אז לא, תודה, גיא פינס, אומר החתן אייל גולן, תשאיר לי את העבודה. במילא, התוכנית שלך לא קיימת בימי קורונה אלו. אני שולח אליך

כששומעים "איילת אהבים" – האסוסיאציה הראשונה היא – "ספרי איילת אהבים / על מה כיסית ראשך צעיף סגול / על מה ריסייך עצובים / וצווארך שחוח כגבעול". כך תרגמה נעמי שמר את שירו של מנוס חג'ידקיס. המקור הוא בספר משלי

"תלוי איך מסתכלים על זה" הוא מצב של חוסר ודאות/ החלטה, של יתכן ש. האם הזמן ירפא חליים? או שכן או שלא. ה"תלוי איך מסתכלים" לא ישנה מצב מורכב. לכל היותר יאפשר מבט של סימן שאלה? סגיב כהן נמצא בעת

לא חסרים גילויי גזענות בארצנו הלא נאורה – על רקע מוצא, דת, לאום, מין. שיר כמו שכתב עילי בוטנר נדיר במציאות הפוליטית המקומית, אבל הוא לבטח מתבקש ומתחייב. בוטנר נוגע במהות האנושית שאינה מתיישבת עם אפלייה כלפי מי שחשים כאן

לא שומר אותה בפנים יותר, לא אוהב אותה יותר, אבל … חסרה לו. עדן חסון מציג עוד מוצר חדש של האוהב הדואב, "צייד של בעיות" (מטפורה מאוד לא מוצלחת) שמקונן את דיכאון נטישתה. מאז הלב שלו "טיפה ברח", החלומות "נזרקו

ההתייפייפות במילות האהבה מגיעה לנדוש – "שום דבר חדש תחת השמש", לפרוזה הפשטנית – "ההווה איתך מכתיב את האושר". בסופו של דבר, שי נחייסי רצה לומר שאהבה היא "מנגינה בלי מילים". צודק: השתיקה לעיתים טובה לאהבה. יש מילים כמו שעלולות

אביב בכר כתב שיר עידוד עצמי. גם כשהלב שלך רדום/ עקום אחרי סופה של אהבה, יש מחר זריחה חדשה. אל תשקיע את עצמך בשקיעה של האתמול. החיים/ הנפש  ממשיכים בתנועה שאמורה להביא אהבה חדשה. כמה פשוט. המוסיקה, טון השירה העגמומי

לפי המכתב שהיא משגרת אליו, לפי הטון – היא באמת במצב של "לא כוחות". הפמיניסטיות יכולות להשתמש בשיר הזה כדי להציג רפיסותה של אישה הנכנעת לרגש. שלי פרג'ון מתבכיינת על מר גורלה של אוהבת שכיבסה את הבגדים של הגבר שנטש

מה שעושה האלכוהול לראש. דורון רפאלי שר סיטואציה נדושה של ישיבה על הבר שמפעילה זרם מחשבות. ה"אתה" הוא ה"אני", שמודע לנזק של כל כוסית נוספת, אבל עדיין מצליח להרהר במהות הקשרים עם בת הזוג, זו ש"פצועה מאהבה", ומנסה להתפקח ולשכנע

אנחנו יוצאים למסע בזרם תודעתו של עידן עמדי – מתוך פרספקטיבה והתפקחות רציונלית, מה שהיה, מה שיש, מה שהוא רוצה שיהיה. העמדת עבר מול הווה, ניסיון להיאחז בטוב שביחסים בינו ובינה, לאחר שהם הסתיימו, וגם הבנה שחזרה לאותה תחנה –

משי קלינשטיין שרה על אהבה שהתפוגגה בין לילה. האתמול מול ההיום. סימני שאלה-תמיהה של מי ואיפה אני-אתה. השיר מתמקד בתחושות בעקבות הנתק, לא בנתק עצמו – סיבותיו, מהותו.  שהרגש יציף. שהשכל ישתוק. שיר עצוב. מנגינה מלטפת, צליל פסנתר עדין, עיבוד

הבור גדול.  הוא משתוקק למלא אותו, ששנת הבצורת תחלוף. טל רמון מבקש לחבור לשניה למקור מים חיים  בשדות הזיכרון. החסר מיצר יובש. זה יכול להיות אף חלום שייטמן בשדות הזיכרון. לפחות מהבחינה הזו – הכמיהה גורמת לתחושה ש"עוד לא נגמר".

התחלתי בטקסט, ככה – ללא מנגינה. בהתחלה זה נשמע הגיוני ופשוט: הבנאדם הגיע לפרק זמן שהוא אומר לעצמו: עזוב אותך מהכל, מהטראומות, מהפגיעות בך, לך על חיים של עכשיו, תצטרף ללהקה קטנה בדרך שמחפשת זמר לעשות שמח. חיה את ההווה.

הטקסט הזה לא יכנס להיכל התהילה של שירי האהבה. האוהב כך כך מאוהב, שהוא שירבט כל קלישאה אפשרית על הנושא: לב מלא אור, נשמה, בית מושלם, טירוף. החיים כסרט. רק משפט אחד בשיר נשמע פיוטי משהו: "שימיני כחותם על ליבך",

לא מרגיש כלום, ובכל זאת יצא שיר. הביאוס הרי תמיד טוב יותר להשראה מאשר שביעות רצון. גדי פיינגולד שרבט טקסט אקראי על איבוד נפשי לדעת. הלב הלך והתקדר, הלב נעול באזיק, לא רוצה לשיר, לנגן. פיינגולד גם מורח בהסברים, שבשביל

שאלה מתבקשת: מדוע בחר קובי אפללו לשיר תחושת געגועים שלאחר פרידה מפיה של אישה? "אתה לא נמצא עוד בוקר", "אתה שר לי, מחייך אליי".  אפללו ממלא את תפקידי המתגעגעת וגם את מה שהמאהב שר לה: "אל תדאגי אני כאן בשבילך/

ניסיון מוזר לתאר אהבה על רקע קנאה ב"החבר הרוסי" שלה. כותב השיר, ככל הנראה, מבין יותר מקורא השיר מה יש לו נגד חבר "רוסי", ואם אין לו – מה בכל זאת גרם לו להתייחס למוצאו. האם "רוסי" נחות יותר בעיני

החזרה על המילה "שוב" ממלאת את שיר געגועי האהבה ששרה עופרי כלפון. החיבור לירח נשמע קלישאה שחוקה לירח הרומנטי, שכבר מזמן לא קיים בלקסיקון שירי האהבה. השימוש ב"ירח" הוא חלק מהתפייטות שבלונית –  רוח סהר ש"כבתה נרות אהבתי", "דמעות של