דני רובס

השיר  שנכתב על ידי דני רובס והולחן  והופק על ידי מתי כספי (זמן קצר לפני גילוי מחלתו) הוא שיר לירי ועדין,  מדבר על מנגנון התמודדות אינטימי ונפשי מאוד עם עולם שנהיה "עמוס", "מחניק", או קשה לעיכול. זה מצב שדורש ממנו 

דני רובס צייד את מתי כספי במילים על מהות החיים. כספי העניק להן תנועתיות מוזיקלית אופיינית במנגינה, בקצב. ברזיל על הקו. הידיעה שהזמן חולף מעוררת תחושת ארעיות, חוסר שליטה, חוסר יציבות. מאמר קהלת “הבל הבלים, הכל הבל”. ביטא תסכול מהרדיפה

דני רובס סיפר כי השיר השיר הזה נכתב בחדר מלון קר באמצע סופת שלגים בניו יורק לפני המון המון שנים. הוא היה  אז הגיטריסט של שלמה ארצי. צעיר ומזוקן (גם על הראש למעלה) וגעגועיו כתבו בעצמם את המילים והמנגינה. הבית

האדם הוא יצור חברתי,  ותחושת שייכות היא צורך בסיסי עבורו. מעגלי השייכות השונים – בית, משפחה, חברים, קהילה, עם, מדינה משפיעים רבות על הזהות האישית, החברתית והלאומית שלו. דני רובס הלחין מילים שכתב סרן יהל גזית ז"ל, שנפל ב-4 בדצמבר

עדיין סטלה מאריס אחרי 30 שנה? יש כנראה איזשהו קטליזטור שממשיך להפעיל  את ההרכב הזה. ניק מילר? אין לי שום ספק שבלי ניק מילר אין סטלה מאריס. הוקמה בשנת 1990 על ידי ניק מילר, דובי סוני ופימה שוסטר, ובהמשך הצטרפו אליהם פבלו

דני רובס מקומות לפני כחמישים שנה חזר שלמה ארצי אל נוף הבתים הישנים אשר היו צילו בימי ילדות, היה חלק מהנוף, והנה קפצה זקנה והכל נעלם (השיר "נוף ילדות") . גם דני רובס מתגעגע לילדות ומעלה זיכרונות. רובס מצד אחד

מתי כספי העדיף בקליפ פנצ'ריה על פני סלון ישן. סוג של הומור. במוסיקה הוא בחר בקאנטרי בלוגראס שמח עלי בנג'ו וכינור על פני התרפקות נוגה על מטען הזיכרונות והמשקעים שהסלון הזה, שממתין לאלטע זאכן, מכיל. האנלוגיה בין סופו של הסלון

מתי כספי מסובב גלובוס ומגיע להודו עם שיר חדש – "מעגן" לדואט עם הזמר לאקי עלי.  מתי: "לאקי עלי – זמר הודי שהסכים לשיר איתי בדואט, אני בעברית והוא בהינדי. לאקי עלי נחשב לכוכב ענק בהודו, שהתחיל את דרכו בבוליבוד,

מאיר אריאל כתב: "שיר כאב, עובר ושב/ איזה מזל אני שר עכשיו/ שיר כאב כל פעם חוזר/ אז אני שר עכשיו – אולי זה עוזר". לאריאל היה סיפור מאחורי הכאב. מה מגלה דני רובס? שעדיין יש כאב שמצריך לכתוב שיר?

מתי כספי שר בלשון נקבה דברים של בת לאם. זה כשלעצמו יוצר בי, המאזין, מצב של ריחוק מהדובר בשיר. אבל בתהליך ה"מסע" אל החיים מתרחשים דברים שיוצרים הטמעה בין ראשים, לבבות וקולות. היא משאירה את הכאב ובדיעבד גם את האם.

בואו נרקוד ונשים קץ לסיוט ולפחד. יש אף מצב שהעצב ישיר לנו שיר תקווה. זהו? – זהו. דני רובס גויס לחרוז למתי כספי הגיג שמניע את הזמר, האקורדיון והדרבוקה. כספי לא חיפש להמציא עצמו מחדש בשיר אלמותי שייכנס לרשימת שירי

מתי כספי הקוסמופוליטי מסובב גלובוס ומגיע ליבשת אפריקה. ההתכתבות היא עם הזמר האפריקאי  בונגי דומא הולידה גלויה מוזיקלית. בעולם הדיגיטלי של ימינו, אין צורך להיפגש. מחליפים חומרים, תופרים מילים בשתי שפות, ועושים את החיבור והמיקס. כספי ביקש לעצמו מקצב אפרו

דני רובס מחשב מסלול חדש, אבל נשאר חזק ויציב על הישן. זה הוא, זה הקו המלודי הטיפוסי/ מסוגנן שלו, גם ההבעה המתרגשת. יהיה נכון לומר: מתמלא מחדש כדי לשיר תחושה נכונה לעכשיו. "לחשב מסלול חדש" – לא המשפט הכי מחודד/

בסדנא לכתיבת שירים –  זהו שיעור יסוד: כתיבת פזמון לפי הספר. המאפיין העיקרי של הפזמון הוא היותו קליט, נוח להבנה ולזכירה, שקול וחרוז היטב – כולל חריזה פנימית. מתי כספי חוזר לבסיס, שר בקצב מדוד, במוסיקה טיפוסית, מביע בנינוחות את

מילים שהפכו מנגינה, אולי מנגינה שהפכה מילים, אם להשתמש בשורש "הפך" ששולט בשיר כדי לתאר כל המשתנים מול ה שנשאר יציב, בטוח. "שיר שהפך הבטחה/ אהבה בטוחה" – חרוז שהוא משחק מילים מאולץ משהו שכמו נתפר טכנית כדי ליצר את

מה פשר צערו של דני רובס? המוסיקה העגמומית מובילה ל"הבית ריק אתה מיותר". משבר אישי? המטפורות – "סירת נייר קטנה מול הסופה"/ אסטרונאוט בלי חליפה" – מסמנות קטסטרופה, ובהמשך משהו מתערפל: "משהו שם עוד לא פתור ומפוזר". הסקרנות לתהות על

רוני פיטרסון לא היה מקבל בחיים ערב כזה בהיכל התרבות. אני מתכוון ל"בחיים" תרתי משמע. פיטרסון היה סטאר רוק של סיגריה תקועה בגיטרה ובלוז. הרבה בלוז. ב"תפסתי ראש" לפני סיום ערב המחווה לזכרו, ששר שלום חנוך, שמעתי לפתע את קולו

אין כמו יוצרים להכיר את הסביבה הכי מגינה-נוחה להם. דני רובס חוזר אל נתן כהן 31 שנים אחרי שכהן הפיק לו את "פנים ושמות" כדי להציג פן פסיכולוגי בעולמו. זה סוג של שיר ארס פואטי (העוסק בהתייחסות האמן לאמנותו). האולפן

האוברטורה – כלי מיתר, עיבוד בנוסח קלאסי, מקדימה את המילים "מה משתק אותי/ מי מסתכל בי ממרומי השנים שצברתי?". מונולוג רגשני, זרם שאלות (מי אני, איפה אני?) על עבר ועתיד, תחושת עצב אישית מאוד, מתורגמת לשירה דרמטית. "מנגינה מפוחדת", הפותח

דני רובס שר בגוף שני את מילותיה של המשוררת דורית רביניאן, שכתבה בהשראת "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. השיר הוא מבט רטרוספקטיבי על סיטואציה של מציאת בן זוג צעיר ויפה תואר, שמתרחשת בלילה אחד, אמצע תמוז במאה שעברה. מדובר

נתחיל מהסוף: מתי כספי מזמזם ומהמהם "נעימת ערש". לא מצא מילים? ואיפה דני רובס, זה שכתב כמעט את כל מילות השירים לאלבום החדש? אז כן, דרושות דחוף מילים לשיר הסיום. מצד שני, יש משהו בשירה התחושתית של כספי, שמעביר רוח

רגעים של כאב כלפי היקרה והאהובה מכל הופכים לשיר רגש אמיתי ומפעים. הניסיון/רצון לנחם, לבקש אור ומרגוע עבור מי שנמצאת בסוף המסע שלה, מקבלים אצל דני רובס מנגינה וטון מוכרים. זה שיר של רגש טהור שהוציא ממנו מוסיקה, שנוגעת במלוא

מה נשאר לנו אם לא הטבע ואנחנו. ננטרל עצמנו מכל השאר. גם מהזמן. מתי כספי שר על רגע (הכרחי) שבו גוף ונפש של איש ואישה מתאחדים  למראות הבריאה ("הנצח כאן כמו אז") משהו שמייצר תחושה של מערכת תנועות קצובות, תנועה

האנלוגיה לזמנים מודרניים – סרטו של צ'רלי צפלין מ-1936. גם צ'פלין ירד לפני 81 שנה, בעיצומו של השפל הכלכלי בארה"ב, על עודף מיכון ופולחן כוזב של יעילות. גם הוא כמה לעולם של האתמול המבוסס על אהבת האדם ועל חמלה. ב-2017

דני רובס הוא יוצר מתגעגע. העבר נראה דרך משקפיו כאוסף פירורים טובים, שאם תחברם,  תחזור לשלם המיוחל. נאחז בפירורים שאומרים משהו בטוח, לעומת החיים שהביאו "חלומות אחרים". בתודעה אתה רואה עצמך כילד, שחי בעולם שלם ובלתי מאויים. הפירורים הם חלקי