שירים חדשים

הדרך הטובה ביותר להיפטר מכאב רגשי –  היא פשוט לכאוב. הבעיה היא שזה הדבר שאנחנו הכי מפחדים ממנו, וזו אינה  אשמתנו. ההימנעות מכאב היא ההטבעה ההישרדותית הראשונית ביותר. אך בעולמנו כבוגרים היא לרוב לא משרתת אותנו ואפילו הרסנית. המוטו של

גם אם מסתייגים מאוסף הקלישאות, עדיין מבע הרגש מאפיל עליהן. עמרי וקנין מגיב על השבת השחורה בשירה שכולה כוונה טהורה. קלישאות? אומר את זה כך: אם נכחיד את הקלישאות הכי שכיחות, נכחיד את שפת השגרה המדוברת. וקנין לא התאמץ להיות

"אור" ו"חושך" הן מילים שלא נשחקות בסיטואציות של מוות וחיים. היה מי שאמר שמעט אור דוחה חושך גדול. השיר הזה עוסק באור שנותר לנצח, שהחושך לא יכול לו. זה האור  שנותר ממנה. יעל שושנה כהן שרה את האור בלחן נוגה,

זרם מחשבות על עמרי שאיננו. פשטות הפניה אליו, הבלתי אמצעית. כאילו המשך שיחה בין חברים. המוסיקה מתווכת רגשית את האין. זיכרון הנופלים נישא על צלילים. המנגינות לפעמים מחלחלות כמו הצער. יהלי סובול בחר לפשט את הסיטואציה.  לספר מעט מהסיפור של

מה קרה שאחרי שהיה אבוד שנים, הוא מוכן לבוא ול"הישרף" איתה?! מה בדיוק עובר עליו-עליה? מה הוא השאיר "שם" שגרם לו ליפול?  על מי הוא מצטער – על עצמו או עליה?  פתרונים לששון שאולוב. זהו הנסיך החדש של שירי הלב

שירת הלב הדקה, הסולידית משדרת בחרישיות את התהיות והשאלות הרות הגורל בעקבות אסון השבעה באוקטובר. מי ימצא מילים לזוועה הבלתי נתפסת, להלם, לזעזוע ולזעם, לטלטלה הנפשית ועומק הכאב? דרור קרן דייק לבטא את התחושה בליריקה המבטאת שבר אפוקליפטי. למרות שלא

השאלות האלו לא נשאלו לפני המלחמה. אחרי המלחמה הן מבטאות הלם פוסט טראומטי. ליאור וואזנר אינו היחיד שאינו יודע איך להנות מסרט. הוא מרגיש בסרט. ההיה או חלמתי חלום נורא? ,האם אני עדיין בתוך הזיה?.  הכל עדיין מרגיש נסתר מבינתו.

האדם הוא יצור חברתי,  ותחושת שייכות היא צורך בסיסי עבורו. מעגלי השייכות השונים – בית, משפחה, חברים, קהילה, עם, מדינה משפיעים רבות על הזהות האישית, החברתית והלאומית שלו. דני רובס הלחין מילים שכתב סרן יהל גזית ז"ל, שנפל ב-4 בדצמבר

אובדן של אדם קרוב משאיר לעיתים את קרוביו ללא מילים, נאלמים מול הכאב, דואבים את האין, את חוסר המגע. פתאום משהו מתכווץ בפנים מול חוסר האונים. הכאב הרגשי שהופך לעיתים כאב פיזי. למה הם זקוקים? האם יש מקור נחמה עבורם?

לכולנו יש חלומות שאנחנו רוצים להגשים – אז מה מונע מרובנו להגשים אותם? הפער בין החלום להגשמתו יכול להפחיד, לשתק גם להניע קדימה לגדול. שרון קידושין שרה את טירוף הבחירות שהיא עושה בין לברוח, לשקוע ביופי, לקום ממצב של ייאוש,

המחשבות יוצאות מהלב ומגיעות אל הנייר, למעשה "כל מילה קורעת את הלב והנייר". מיכל גרינגליק שרה מכתב תמיהה וכמיהה ללא נודע. מבקשת לדעת אם הוא שומע אותה. למאזין הלא מיודע, תספר מיכל על אחיה שאולי גרינגליק ז"ל, שהתפרסם כאשר הרים

מה שהזמן עושה לשירים, ליתר דיוק – חיבור בין שירים למציאות המרה. שלומי שבן, יוצר שאינו מפסיק לחשוב מחוץ לקופסא. אירח את ברי סחרוף בדיוק לפני שנה בקיסריה במסגרת "בית פתוח", שילב שני שירים ליצירה אחת "האזרח האחד" –  חלום

השיר של גדעון כפן הוא מהסוג הקלאסי, שמזמין גרסאות חדשות. הנה אחת שמאירה את השיר באור חדש נפלא – זו של הצמד אור קדישזון ואור שחר, הקוראות לעצמן "אור".  מבוגרים שרים שירים על ילדותם. כמו שהילדים שנמים לא רוצים לדעת,

האם שמה של הלהקה מעיד על איכויותיה? זהו שיר של הפשטות הכי בסיסית. איציק אלול, סולן הלהקה שר ש"כל העולם מתמלא בעצב", ואז כמה טוב שהיא נמצאת לצידו. מה הסיבה לעצב? מהות הטראומה? "כשמכבים לעולם את האור אפשר לראות את

מירי מסיקה בחרה לשיר התרפקות נוגה על מולדתה על פני עשיית חשבון ומחאה. אריק איינשטיין כתב בזמנו " אוי ארצי/ מולדתי / את הולכת פייפן, /שברת לי את הלב לחתיכות קטנות /היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו/ אני כל כך

"צד גימל" בחרו להשתמש בנוהל דיבור צבאי כדי לשדר את המצוקה של לוחם בשיר הראשון מתוך האלבום החדש שלהם. "רות עבור" משמעותו סיום שידור ומעבר להאזנה וקבלת תגובה. מה הצד האחר אומר למשמע המצב הטראומטי של זעקה לעזרה וכמיהה לחזור

תוגתה של יסמין מועלם. שירתה המלנכולית-אפלולית מספרת מצוקה. מסלסלת אותה עד לב נשמתה במנגינה מסלסלת ובטון דואב. העיבוד, הצליל האקוסטי והקולות עוטפים באווירה שמעצימה את הדרמה האישית. אור וצל משחקים בחייה, הלב ריק, הכל מתפרק. קוראת לעזרה, שיקשיבו לקולות הפנימיים.

אז מי במרכז צפירת ההרגעה? אמא או הדוברת בשיר? המסר יכול להיות פשוט יותר: ברגע שאת מרגיעה את עצמך, תצליחי להפחית מצוקות נפש אצל אחרים. ה"יהיה בסדר" הוא הבטחה עמומה,  נפוצה מאד בשפת הדיבור היום-יומית של הישראלים. ובדרך כלל אין

משמע אוזניים ומראה עיניים משלימים ריגוש מתלהט. הקולות המתגברים שהוא שומע, קול השקט הרוטט שלה, מראה דמותה מול הנוף. דוד ליפשיץ מגייס חושיו לשיר סיטואציה אישית אינטימית שיש בהה כמיהה המשוועת אל האופק. הגיאוגרפי מסתנכרן עם האמוציונאלי. המנגינה, הקצב ההרמוניה

איך הפסידו אושר?! אבל מה שעוד מטריד אותה, שכולם יודעים עליהם.  השקרים שהפיצו עליהם. הוי לבושה. מור, העדן בן זקן של ימינו, מתייפחת בסלסול מתקרבן טיפוסי. הטייס האוטומטי שלה אינו מאכזב. משרבטי "טרגדיות" יחסים לפופ המזרחי שולפים את כל הקלישאות

הבנאדם לא מסתלבט. הוא ילך עליה למרות כל הרעילות שקיימת ביחסיהם. הפחד לא מפחיד אותו גם כשהוא איתה, גם בלעדיה. נטישתה אפילו עוררה בו רצון של עוד. רגשות שולטים (נ.ב. רגש זה זכר – לידיעת הכותבים), אבל פחד לא קיים.

סטטיק מספר את סיפור האימוץ שלו. פונה לאמא שוויתרה עליו. זה מעגל שלכאורה נסגר, אבל בפועל נשאר פתוח וכואב. סטטיק נוגע בנושא מוכר ובעייתי: ילדים מאומצים מתמודדים עם חוויות פסיכולוגיות מורכבות. כמובן שישנם גורמים שונים בעלי השפעה מכרעת על הנפש

לירן דנינו מתבכיין כמי שהיחסים איתה הפכו אותו שבר כלי כלוא בתוך התקף חרדה. זה קאבר לשירו של עומר אדם.  טקסט של עולמי חרב עלי. בוכה, תמה-שואל, מתוסכל, חולה, חרד, מתפלל מתנצל. הייתי רוצה להאמין לסיפור הזה, אלמלא חשתי שזו

מה קרה לה? מי היא האישה הזו הנמצאת במצוקה כה נוראה? מה עבר עליה? דניאל ברזילאי את אנטון טוני קרוניק הלחינו סיפור עצוב על אישה בצורה הכי פרוזאית, שסיומו הוא תקווה שתצא מצרה. הטקסט החסר והלא פואטי לא מאפשר השתתפות

ליאור נרקיס מרכיב צירוף חרוזים אקראי על מדינה, כשהמוטו שלו – "יש כאן טוב". לוק און דה ברייט סייד אוף ישראל, גם אם ישראל חווה חושך מאז השבעה באוקטובר. מי שכתב לו – זרק-דחס מכל הבא ליד, כדי לייצר איזשהו

מאיה בוסקילה קמה בלילה לחפש את עצמה, כלומר למצוא איזה שביל בריחה, ואז היא קולטת ציפורים באוויר, ומבינה שהיא כמו אחת מהן, ויש סימנים של תקווה. (למה בדיוק?) בלשון פשוטה: מרחו לה שיר כדי לתת לעוד דרמה מוסיקלית להתפרץ ממנה,