שירים ישראלים

ריקי גל פותחת בשיר תשוקה מר-מתוק  לאהבה בשפה מטפורית שקובעת רף איכות טקסטואלי.  "מתוך גביע הבדידות שלנו/ ניגר עסיס של ענבים כחולים". גל שרה את נזקקותה הדחופה לאהבה בטון נמוך, בכוונה גדולה. המוסיקה של פוליקר מניעה אותה, מטעינה במתח, ודי לך

קרן פלס יוצאת בוידוי חושפני על גבול המביך, מכניסה את המאזין למבוכים אישיים אינטימיים שמחוזרים בדרך כלל ע"י מדורי הרכילות. אין בטקסט הזה שום ממד פיוטי מיוחד, אלא חשיפה אישית במישור החוץ טקסטואלי – הייתה עם גברים, עם נשים, סובלת

עפים השניים גבוה מן האחד.  עד לכתיבת שורות אלו,  אני לא הכי יורד ללהות הקשר בין שלמה גרוניך לדני רובס,  שנרקם לטובת ערב משותף בפסטיבל הפסנתר בת"א. הגבה עדיין מורמת מהשאלה מה לו ולו. אבל הנה שיר שאומר: ואללה. במוסיקה

ההשתקפות ההדדית אצל בני זוג מתדלקת את האהבה, אבל גם מציפה בפחד קיומי. קליפ חדש משירי "המקרה והטעות"

עוד שיר על אהבה?  אפשר לנסח את השאלה בצורה כזו: מי צריך עוד שיר על אהבה?  אני מבין שבין גוסטו ליצחק קלפטר נרקמו יחסי יצירה.  גוסטו עשה קאבר ל"צליל מכוון", וקיבל מקלפטר "שיר על אהבה". מה חדש בענייני אהבה? אל

עץ הרימון שוב פורח. העיבוד שעשה לירון לב לשיר השירון המפורסם הוא דוגמא נפלאה לחיבור ישן וחדש. השיר הוא אחד המכוסים ביותר בזמר הישראלי לדורותיו. יעקב אורלנד כתב אותו בסוף שנות השלושים, זמן קצר לאחר גיוסו לצבא הבריטי. כאשר שהה

נפתלי קון מחפש עצמו במסלול אפוף  דכדוך, בצלילים מלודיים נוגים שעברו דרך הפילטרים של עופר מאירי בהפקה אחידה, שתרמה לאלבום קוהרנטי. לא כל כך ברור מה מקור  כאביו הנפשיים של קון. מהי אותה דרך מן הכפור. מה השאיר מאחור? יש

"הו הא מה קרה – צסק"א אכלה אותה". זוכרים? נינט עולה ליציע לזעוק בתקווה שמי שמגיע לו – יאכל אותה בגדול. היא יורדת על לובשי המדים הצבועים (צבאיים – צבועים), היא מדברת על הצמרת. היא מוציאה אדום לשופט. הנושא: קרבנות אונס

ניסיתי לחבור לביאוסו של לירון אטיה. הקול המצוברח הכבד, המדוכדך משהו מנסה לשדר מצוקה, קורא להצלה טוטאלית,  למושיע מנטלי שאינו מגיע. אחרי רשימת הדרישות הנדושה והלא מאוזנת להצלת הנפש (גם שישתול בו אהבה, גם שיראה לו את צרפת…) , מגיע

קריאה בשיר של אלתרמן כל כך מרתקת, עד כדי כך שהוא (השיר) מתחנן: השאירו אותי כפי שאני. אל תוסיפו לי מוסיקה. אל תחזרו על שורות כאילו אני פזמון של שורות ובית שמבקש שילחינו אותו. "שחרית" הוא מהשירים האלה, שהיו חיים חיים

המוסיקה היא חזות הכל. היא עלולה לבאס כשהיא איננה. היא תהיה מרפא לתחלואי הנפש כשתגיע. כמה נדוש. אבל בפשוט הזה, כמו בתובנות בנליות אחרות, ישנה אמת בלתי מעורערת. אתה עוטף עצמך בצלילים, ועולה עם המוסיקה למעלה.  היא אהבתך הראשונה. כמו

כשאביה שושני החליטה לשיר את השיר הזה בשלב הגמר של "הכוכב הבא",  והעדיפה אותו על פני קאבר, היא ידעה שיש לה קלף חזק. כתבתי אז: "הייתי שולח את אביה שושני בזכות השיר המקורי . זהו ביצוע רגש שלוקח אותה לשם ללא כל

פעם, בשיעורי לשון, למדנו ש"שוב פעם" הוא כפילות מיותרת ומוטב לומר "עוד פעם". ברבות השנים התברר שאי אפשר לעקור נטוע. הצירוף הפך לגיטימי. לא זו הבעיה שלי עם הטקסט של השיר, אלא צורת ההתנסחות הצורמת, הלא מלוטשת  – "שוב פעם

בדיווח של אסף ארליך אין געגועים. אז מדוע נזכרים ב-1990? ההתרסקות. זילות החיים. האהבה הלא בטוחה? חוסר הסיכוי מול המלחמות. אכן: אין כאן התרפקות. הכל צרוב/טבוע בך. חלק מישותך. זיכרון שקיים חזק בתודעתך. השיר עולה לדרך הראשית. זו אינה נסיעה

אם ילך ממנה היא לא תחפש את היום של המחר. .מירב הלינגר עושה שימוש במטפורות (שסיפקה לב שירה טרטנר) מן הטבע כדי להבהיר  את החשש והדאגה מפני נטישת האהוב. הנוף יבוטל, גם הגינה הקטנה ששניהם צימחו תיבול. לא פואטיקה ייחודית, שלא

"והשאר כל השאר חי בשקט". זה השקט שמדכא יותר מאשר מרגיע. הילה רוח מטעינה את השקט הנורא שלה בעוצמות פנימיות המתורגמות לשיר רוק מרטיט. למעשה, שיר אהבה נואשת. שיר יאוש. היא מחכה לו. אולי יפגשו בטעות ברחוב אלנבי (לא מקום

הופתעתי: את המילים לא כתב אהוד בנאי, אלא משה (מושקו) קורן. מה ההפתעה? –הסיפור הוא לחלוטין סיפור של אהוד בנאי, שחוזר לנקודת ההתחלה בצריף בואדי, בין ראש פינה לצפת, שם התגורר כאשר חזר מלונדון, עיר בה ניגן כנגן רחוב. היה שם

מנהרת הזמן – 1981. פרמיירה עם אבנר קנר, מזי כהן ויואל לרנר יוצאת לדרך קצרה מאוד. תחנה ראשונה, ואז יורדים ולא ממשיכים. אבל זו היתה תחנה משמעותית וציון דרך במוסיקה הישראלית, שבישרה חדשנות והתרעננות בשילוב של לחנים ועיבודים של אבנר קנר,

צחי פודור מנסה לבדוק את עצמו בצערו. לפי הבית הראשון, מה שקורה ומה שקרה – נעלם מהזיכרון, אבל בבית השני – איך זה שהוא מקים מצבה למשהו שנעלם? באשר לצער: פודור סובל מהצער הכללי, אבל מבקש לשמור את הנחמה כדי

נדמה שגם דנה וישינסקי התכוונה ל"לא אמיתי", כשהיא שרה את סיפור היחסים הזה, שמסתיים במפח נפש. השיר נשמע תרגיל מוסיקלי על הנושא עם אוריינטציה ברורה לעשות מזה סווינג פרודי.  אם זו הכוונה, אז התרגיל הצליח לא מעט בזכות העיבוד וההפקה

המכתב מהודו מבהיר מחשבות אסקפיסטיות של מי שבחר לברוח לשם. לפי השיר, הודו אינה מטרה. הודו משמשת אמצעי להתרחק מהעבר, מהשאלות, מהחלום שהתרחק, במלי להתנתק לחלוטין. הודו אינה פיתרון, אינה נותנת את השלווה שהמטייל השכיח מצפה ממנה. הציטוט ממאיר אריאל ("ז'ה

המוסיקה של סשה ארגוב  אינה יורדת מסדר היום של מוסיקאים. היא מסעירה מוחות יצירתיים. אפשר לומר: היא "ספר השירים" של המוסיקאים הזמרים כמו ספר השירים האמריקני הגדול, שמכיל את השירים הכי "מכוסים" בעיקר ע"י אמני ג'אז. השירים של ארגוב הם

טומי ויאן מבכים אהבה של פעם, וחוברים לגיא ויהל כדי לנתב את עצמם למסלול מיינסטרים מהסוג המלנכולי המזוכך. שיר על יחסים שהסתיימו – מנקודת מבטו. שתיקתה מעידה כי הקשר ביניהם, ההתאהבות הראשונה התפוגגו. אפילו הזיכרונות כבר אינם קונקרטיים. החלומות מפוזרים

את האיש האילם, הגבוה והדק לא הצליחו להכיר מקרוב, לא ידעו עליו דבר, אבל ידעו שהוא נפל במלחמה. מסתוריותו נמהלה בעצב הסתלקותו. בשנות השישים הרדיו ניגן את השיר הזה הרבה בביצוע צמד העופרים (אסתר ואבי). קצת הסטוריה: בשנות החמישים פעל

תן במזרחית, עלי עוד וכינור. שיר סוטול של רוני סומק, ששחר כהן אימץ לסיטואציה שבה האלכוהול כל כך דומיננטי עד שהוא מפרק אפילו שיר של עבד אל-ואהב, הזמר והמלחין המצרי. השיר הוא סיטואציה של – ממשיכים להתנהל על אותו גראף של

שלום חנוך 2015. מה השתנה בו? אחרי תריסר שירים, אני כותב: גר יותר בתוך עצמו. לעיתים מלודי עד צביטה, לעיתים – מעדיף את הנרטיב הרוקיסטי, שאינו בהכרח מפנק אוזן. זה שלום של כל זמניו, של נגיעה פילוסופית נוגה-רגישה בהוויית הקיום

אין לך מתכון יותר משדרג לתוכניות בישול מאשר לתבל אותן במוסיקה. שידוך מיינסטרים ממדרגה ראשונה. פבלו רוזנברג הוא השושבין. יש לו את זה:  נעבכיות + סחבקיות + הומור מחבק. האלבום מהתוכנית בערוץ 24 הגיע עם מתכונים, אבל בלי ריח בישולים, 

כמעט לכל אורכו של האלבום, אני חש כמבקר בחלקת הצער של אלי חדד. אובדן האהבה, הגעגועים ומעט תקווה. ב"בדואי בשלג" שר חדד – "כמו קבצן לנדבה/ מתחנן לאהבה … על הרצפה אני נשפך/ קופץ מתוך מטוס ללא מצנח", שיר שמח