ראיתי אותו יושב בשולחן בודד אחרי מסיבת העיתונאים של "כוורת". ניגשתי לשאול מה נשמע. מזמן לא ראיתי את יצחק קלפטר מחייך. כמה טוב לדעת שהוא חוזר עם "כוורת" למופעי הסולד אאוט. מישהי מהעיתונאים שאלה מדוע לא רואים את חברי הלהקה
תנו לשלמה ארצי להתגעגע לאהבות ישנות. הרומנטיקן אוהב להיפגש עם הנוסטלגיקן. האהבות האינטימיות הישנות מתורגמות לאידיאליזציה של העבר ("לפני הסרטים הפורנוגרפיים") לעומת ההווה הטכנולוגי ("חלליות עפות") שאינו אלא "גימיק". . העבר הטוב מעכב התקדמות, תקוע בחליפת חייו ורואה אותה שוב לובשת
כזה מקצב פאנקי לא שמענו עד 1984 במוסיקה הישראלית. באו מיקי שביב (בס) וז'אן פול זימבריס (תופים) עם צליל קצבי חדשני, בשיר שמתאר התרחשות "לאור הירח". מה מיוחד בריקוד של "הפיה הטובה" לאור הירח. לא הנראה לי שמיקי שביב התעמק בסוגיה של
חוזרים לנופים שצבעו את השירים של יורם טהרלב. זהו כבר פרק ההמשך – אלבום שני של הפרויקט "יעלה ויבוא". שירי מימון בחרה את "ההר הירוק תמיד". טהרלב צלל לתוך נופי הארץ, חש אותם בעורקיו. התרפק על זכרונות ילדות, על תום
"עצוב למות באמצע התמוז" ששרה נורית גלרון. הוא שיר שנכתב בהקשר – אישי: נעמי שמר – על עצמה. נעמי נפטרה ב-26 ביוני 2004, הוא חודש תמוז. באופן אירוני, שנים לפני מותה., כתבה את השיר הזה לפני ניתוח שהייתה צריכה לעבור. כך היא
אש זרה הדליקה את לילותיה. מחר היא תהיה רחוקה, תהיה צל חולף בשדותיהם, של אלה שיוותרו, סוד נסתר. עד עכשיו היא הייתה ביניהם כמו צמח בר. ללא ספק אחד השירים היפים שנכתבו בשדותינו. נכלל באלבום כמו צמח בר הוא אלבומה ה-14 של
יש שירים שטבועים בחותם הביצוע המקורי שלהם, כך שאפילו קאבר של יוצריהם אינו יכול להפקיעם מחלקתם הראשונית. יהודה פוליקר במסגרת "שירים שהלחנתי לאחרים" בהפקת תמיר מוסקט, חוזר ל"אור בקצה" שכתב לאריק איינשטיין לאלבומו "לאן פרחו הפרחים" (1997) על רקע התחושות
דע לך, שכל רועה ורועה, יש לו ניגון מיוחד משלו. דע לך, שכל עשב ועשב, יש לו שירה מיוחדת משלו, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. הרעיון ממנו שאבה נעמי שמר השראה – הוא של רבי נחמן מברסלב, שחש כי
בשורתו הראשונה, "תְּנוּ לַשֶׁמֶש לַעֲלוֹת", מזכיר "שיר לשלום" את השורה "Let the Sunshine in" (בתרגום של אהוד מנור: "תנו לשמש יד") מתוך המחזמר "שיער", שהוצג לראשונה בארצות הברית ב-1967. מחזמר הרוק ביטא את עמדותיהם של ילדי הפרחים של שנות ה-60,
בן אדם כעץ שתול על מים/ שורש מבקש בן אדם כסנה מול השמיים/ בו בוערת אש. שיר המסע העוסק בחיפוש אחר אמת ומשמעות בחיים יצא לאור בשנת 1983 כתקליט שדרים, והוצג כשיר משותף של שמוליק קראוס ואילן וירצברג שגם עיבד
הגוגל יגדיר – שער אטום בחלקה המזרחי של חומת-ירושלים. המסורת היהודית, שהעניקה לשער את השם, מספרת כי שער זה ייפתח כשיבוא המשיח באחרית הימים, כשהוא רכוב על חמור לבן, ולפניו יצעד המבשר – אליהו הנביא. עד כאן המידע. מכאן –
"עמוק בלב נפשי תמיד חוזרת אל דוכנים של שוק וממתקי סוכר". יוסי בנאי הספיק לחזור עוד פעם אחת אל הדוכנים של השוק. להיזכר בממתקי הסוכר של פעם וגם להקליט את שירו (התוכנית האחרונה של "מפגשיר" בערוץ 24) שנותר כאיזשהו פינאלה לדרכו. מיכה
האם הייתה זו טיפת גשם או דמעת אדם שנותרה מהפרידה ביניהם? זו השאלה שעומדת במרכז שירה של לאה גולדברג. איך הופכים סונטת אהבה לירית לשיר מצמרר? כי כאשר קוראים את השיר ללא הלחן ובלי טון קולה המדוכדך של נורית גלרון,
יש שירים שאינם זקוקים להגדרת ז'אנר. מי שחפץ להגדירם כ"זמר עברי מזרחי" – אהלן וסהלן. גם בזה אינני מסתפק, כשמדובר ב"פרי גנך", מהשירים היפים שנכתבו במוסיקה הישראלית. נדמה כי טעמי המקרא הסתננו לשיר הזה בתבניות מלודיות מענגות. כמו מלחיני הזמר
"סתיו ברחובות עובר/ רוח ערב מפזר שלכת/ ילדים באור שקיעה/ מפרקים בחוף טירה" התאור הפסטורלי משהו של החורף הממשמש ובא יכול להטעות. הוא משמש רקע מטפורי לסערה קשה שהולכת וקרבה – "בין כל מראות התום/ שם באופק הכתום סופה רועמת/
זו ילדותו השניה של אהוד מנור ז"ל כפי שכתב מתוך התבוננות אמוציונאלית בבתו. "ילדותי השניה" הוא גם שם אלבומו של מתי כספי שיצא ב-1984. השיר עבר תלאות עד שהגיע לגרסתו הסופית: באותה תקופה התגורר כספי בשכנות ליוסי בנאי ז"ל. הוא
מהשירים המפתיעים והמיוחדים של אתניקס. הנגיעה בקו הגבול שמובילה אותה למקום, שברגע שמגיעים אליו ניתן לגעת בשמיים ולהיות חופשיים. התשוקה הגדולה ביותר היא אותו מעוף ציפור שיאפשר להסית את קו המים לחצות את קו האופק. ואיך עושים את זה? על
ספק אם טקסט חרמני כזה היה עובר ברדיו בעידן ה – "Me Too". הוא נשמע לגמרי הטרדה מינית. אריק לביא שר אותו בתקופה, שסוג שיח כזה לא נחשב נועז. הוא נטמע בהומור המקומי, בסחבקיות הגברית. האינטונציה של לביא היא של
" "כשאני שפוף ורע לי על הלב/ אני הולך אצל ברטה/ ואצלה יושב/ אני שותה קפה שחור/ מראה לה את היד/ אומרת לי – אתה נחמד/ תשים עשיריה בצד" מתחילים עם גרסת יגאל בשן מהופעה 2013, התרפקות נינוחה של געגועים על
חורף? איפה חורף. יהיה חורף? בשבוע הבא יבש מן הרגיל. אבל הזמרים כבר מתארגנים ל"הופעות חורף". מהי הופעת חורף? – אקוסטית. בקיץ שוב נתחבר. כשאני שומע מוש שר אקוסטית "אנצל", אני אומר – גם בקיץ אני ארצה אותו ככה, אנפלאגד. שאלך
“ראיתי ציפור רבת יופי” שרו בזמנן סוזן ופראן. זהו יופי של מפגש דו כיווני בין אדם וציפור ( “הציפור ראתה אותי”), רגע נדיר וחד פעמי, כי “ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי”, והתוצאה היא התעלות
שנת המעבר מהמליניום הקודם למילניום החדש היתה פוריה במוסיקה טובה. העובדה ששירים מעולים כמו "שמחות קטנות" ששרו עמיר בניון ומיכה שטרית, "גיטרה וכינור" – אריק איינשטיין ושלום חנוך, "זמן קסם" – יזהר אשדות וברי סחרוף, "לילות של ירח מלא" –
בשבוע הראשון של מלחמת לבנון נפל בצידון יובל הראל, בנם של מרים ויחזקאל ,הוא הובא למנוחות ביום שישי בצהרים. הידיעה על נפילתו הגיעה גם ליוסי וחיה הראל גם הם ירושלמים מאותה שכונה ממש, מתלפיות . גם להם בן ששמו יובל הראל
דואט מופלא של רונה קינן ודודו טסה ל"פתחי לי את הדלת" החזירה אותי לשיר המקורי מתוך "אפוקליפסה", אלבומו היחיד של ההרכב המיתולוגי "אחרית הימים" שהוביל זוהר לוי, המלחין והמתופף שנפטר לא מזמן. ה"אפוקליפסה" בישרה על תור חדש במוסיקה הישראלית, שעד אז שלטו
אילנית היא כבר קול שנמצא בתודעה ובפנתיאון של הזמר העברי. ממרחק השנים – הביקורת מתרככת, כי תמיד הייתה תחושה שהיא ריחפה מעל המילים, שהיא יצקה לטקסטים סירופים ממותקים. פתאום זה כבר איזשהו מימד נוסטלגי. קול יפה-מפעים מן העבר ובמיוחד בשיר הזה,
הפרויקט של רביבו חוזר לאחד השירים היותר מוכרים של המשורר נתן יונתן, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל בשנתה ה-70 של המדינה (*). יונתן כתב על זמניותם של החיים, שכתיבת השירים היא חלק ממנה, מסתיימת – עם המוות. יונתן מעמיד את האדם
"כל אחד רוצה שלום עכשיו, שלום עכשיו, שלום עכשיו, אם לא עכשיו אז מחר, אם לא מחר אז מתי?- כשיהיה מאוחר?" לא ממש ייחסו לשיר הזה משמעות פוליטית, אבל שלום חנוך "הגניב" לשיר, שעוסק בפנטזיות של הרוב להיות מפורסמים-כוכבים-עשירים-בעלי נשים
בואו נחזיר את "נאחז באוויר" לאוויר בגרסה חדשה מתוך הופעה חיה. עיבוד באוריינטציה של מוסיקת עולם עם קריצה למוסיקה אירית בקצב איטי יותר לעומת ההקלטה המקורית. זהו שיר על אהבה ללא נשוא למי שאינה מחזירה אהבה. הטבע מגויס להמחשת הטראומה. השמיים
היו ימים שעוד קיוו שיחזור. רון ארד לא חזר. השיר הפך מצבת זיכרון גם לממתינים רבים לשוב יקיריהם. המילים והלחן מבטאים את עומק הגעגועים והציפייה. שיר מרטיט. יש בו תפילה, יש בו שירת הלב. הוא מכיל את תמצית הרצון לטוב,
"האמיני יום יבוא" שנבחר ע"י אלי גורנשטיין לפרויקט "לשיר איתה", אלבום המחווה של אמני ישראל לשושנה דמארי, הוא שיר שמזוהה יותר עם יפה ירקוני מאשר עם מלכת הזמר העברי. אבל זוהי בעיה שולית לעומת ההחלטה של גורנשטיין והמעבד גיא ויינגרטן
