קחו את אהוד בנאי, סלקו ממנו גיטרות חשמליות ותופים, חברו לרביעיית מיתרים ופסנתר בעיבודים חדשים. שמעתי שני דיסקים: הייתה הרגשה כאילו בנאי נמצא בתוך מחזמר, עובר מסצנה מוסיקלית אחת לרעותה. קונספט חדש בעיבודים יכול לקלקל, לעורר געגוע למקור. הוא גם
שירי געגועים לחברים ויקירים שנפטרו בטרם עת הם ביטוי פיוטי וכואב של אובדן, אהבה, זיכרון וקושי בהשלמה עם מוות. יובל אבידן מבכה את עלמה. בבסיס שיר הגעגועים עומדת חוויית האובדן – התחושה הפתאומית של רִיק, של שבר, שנובעת מהיעדרות האדם
זוהי התשובה של חמוטל בר יוסף ואודי אהרוני ל"כי האדם הוא עץ השדה" של נתן זך. זך השתמש בדימוי העץ לתיאור הקיום האנושי, שבריריות החיים תוך הדגשת הדמיון בין האדם לעץ. הוא הציע תשובה מורכבת: האדם דומה לעץ — הוא
מיכל גרינגליק שרה את תוגת געגועיה במוסיקה "שקטה", למרות אי השקט שהיא חווה, באיפוק פנימי. נעה בין מציאות לחלום. עצמים ומקומות ומקומות מעוררים געגועים משום שהם נושאים זיכרונות חיים, שומרים בתוכם רגעים, חוויות וקשרים. זהו שביל מתפתל בו אבדו עקבותיו,
לקראת קבלת פרס ישראל, דיבר אביהו מדינה על אפליה תרבותית של המוסיקה שהוא יצר ויוצר. בראיון לערוץ 13, הוא תמה מדוע הוא ממשיך להיות מסווג כ"מוסיקה מזרחית" ולא ישראלית? אם המוסיקה שלי היא "מזרחית" – זה אומר שה"מערבית" היא המוסיקה
מה הבטיחו לילדי 73? השיר שנכתב ע"י שמואל הספרי והולחן על ידי אורי וידיסלבסקי בוצע לראשונה ביום העצמאות 1994 בערוץ הראשון ע"י להקת חינוך מיוחד עם הסולנית רוני אבני. השיר מדבר על הילדים שנולדו אחרי מלחמת יום הכיפורים. למרות שהבטיחו להם את יונת השלום
ינאי אלבז שר יסורי מצפון של אחרי אסון השבעה באוקטובר, שפגש אותו ואת משפחתו, כשהוא נמצא רחוק מקיבוצו המותקף. השיר מתמקד באירועים ובעצמו. ייסורי מצפון הם תחושת חרטה, אשמה או אי-נוחות נפשית שאדם מרגיש בסיטואציה, שפעל בצורה לא מוסרית, פגע
זה שלום חנוך שאחרי סערות הרוק. בלי הזיעה שניגרת בפארקים. הוא פותח בנימה מפויסת "אי שם קיימת אפשרות שלא הכל אבוד", בשיר "מביאה הכל". הוא שר ברוך חם. האלבום הזה מקביל למופע "מישהו הפסיק את הזרם". אני לא חושב ששלום
יש דברים שעוד לא סיפר לה. למשל? פתרונים למשה פרץ. מה כן? רק אלוהים יודע איך שברה לו את הלב. אבל בינתיים מסכים ש… תשקר לו שהכל בסדר, רק כדי שיתאפשר לספר לה איך ה"חיים שלו" הרסה "חיים שלמים". במוזיקה
אליפלט" נוצר כעשר שנים לאחר מלחמת תש"ח, ומתוך מודעות חריפה לציוויי הגבורה של שירת תש"ח. למעשה – השיר היחיד שכתב נתן אלתרמן ללהקה צבאית (להקת גייסות השריון שבה שרתה בתו, תרצה אתר). השיר מוכר בביצועי להקת 'התרנגולים' משנת 1961, אריק איינשטיין שממשיך להתנגן. משך השנים הפך לחלק בלתי נפרד מהקלאסיקה הישראלית,
ריטה היא כמעט תמיד “מעמד” – אמנית בעלת כריזמה, קול ענק, ויכולת לגעת. גם אם לא כל פרויקט שלה התקבל באותה מידה של התלהבות, ההערכה אליה כאחת הדמויות המרכזיות במוזיקה הישראלית נותרה יציבה. היא הצליחה לחרוג מהגדרות של זמרת בלבד
הפיוט “דרור יקרא”' שנכתב ככל הנראה על ידי דונש בן לברט במאה ה-1, נחשב לאחד הפיוטים האהובים והמבוססים במסורת השבת היהודית. בגלל הפופולריות והמקצב הברור שלו, הוא הולחן בעשרות לחנים – מסורתיים, עדכניים, אתניים, אשכנזיים, ספרדיים, פופ, רוק, ג’אז ועוד.
"קחי אותי לטייל" הוא אחד השירים המופתיים של דודו טסה, שאני מתוודע אליו מחדש בזכות ביצועים חדשים (קאברים). שיר מצוקה מהול בכאב ממוקד במשאלה של המבוגר הילד הנואש הזקוק להצלה נפשית. חשבתי שדי בביצוע של דודו טסה כדי להצטמרר (הקשיבו
יום השואה מחזיר לשיר הזה. "לכול איש יש שם" עפ"י נסיבות חייו, שכניו, נופיו, חטאיו, כמיהותיו, אהבתו, תקופות השנה. השיר מתייחס לריבוי המשמעויות של המילה שֵם. "לכל איש יש שם". שורה חוזרת זו, מעלה את שאלת המשמעויות הגלומות בשמו של אדם,
שמעתי שיחה של בני הדור השני באחד הערוצים. יש הרבה מאוד שרוטים. שלמה ארצי שוחח בזמנו עם עם יאיר לפיד על רעידת האדמה הנפשית, שהם ממשיכים לחוות כבנים לניצולי שואה. "בגרמניה לפני המלחמה", מתוך "חום יולי אוגוסט". הוא, לטעמי, מהשירים
קול הדאגה הטהור – קולה של רותם שרעבי, סטודנטית שנה שניה בבית הספר למוסיקה "רימון", שדודיה אלי ויוסי שרעבי נחטפו בשבעה באוקטובר מקיבוץ בארי. אלי, כידוע. שוחרר בעסקת החטופים, ואילו יוסי נהרג בשבי וגופתו מוחזקת בעזה. המילים – של מאיר
בהדרן התיישב עמיר בניון לראשונה בערב לשיר "אחרי 20 שנה" של יענקל'ה רוטבליט ושמוליק קראוס. "ושוב עולה השיר / ושוב עד כלות הנפש / פרי געגועי / ימי רימון וגפן / ורוח בי עוד שר / רועד אותו מיתר /
מוסיקת הדאנס מנסה להתחבר לטקסט של "חפירה" עצמית. את הבריחה שלה ענבל ביבי ממחישה בקליפ מטורלל, שבו המיטה מחליפה את רחבת המועדון. הריקוד שלה הופך למסיבת המונים. המילים רצות על הקצב הזה מבלי שנוכל לרדת לעומקן. יצאתי רגע מהריקוד לעיין
לא כל אחד חולם על הטוב בתוך האפור היומיומי. מתרגלים לרע מתמשך עם הפוגות, מחפשים דרכי מילוט. זיהוי צורך הוא תשתית לביקוש' והיום יותר מאי פעם. שלמה ארצי זיהה צורך. חולק מאוויים אסקפיסטיים עם אנשים באשר הם בלשון "תתארו לכם"
אל תחזיקו את הדמעות. בועז שרעבי עושה לי את זה בגרסה מרטיטה לשירו הקלאסי. השיר נכתב על ידי אהוד מנור כחלק מקמפיין להשבתו של הנווט הישראלי רון ארד (*) מן השבי. היו ימים שעוד קיוו שיחזור. רון ארד לא חזר. השיר הפך
בכאוס העכשווי, החזרה לשיר הזה נשמעת בין תמימות לאוטופיה. אבל כשאני מקשיב ללאה שבת, נכנסת עוד מילה – תקווה. אלה לא רק המילים . אלו הן הפשטות, האמת הטהורה והעוצמה הפנימית. אצל לאה זה בא נטו מהבטן. איך היא שרה
השיר מתוך "כמו צמח בר" של חוה אלברשטיין יצא בימים של טראומה, של כאב עמוק, בימים שאנשים נזקקו לקול חם ומנחם. לחווה אלברשטיין היה הקול הזה. ואלה לא היו ניחומים של ששון ושמחה. הטון, המנגינות, העיבודים העבירו עומק מבוכה, עצב,
אפוקליפסה לפי אביב גפן היא סוף האהבה. כשמפסיקים לחלום, לקוות. כששוכחים מהי אהבה. בשפה פשוטה, ישירה, טעונה רגשית, כתב גפן על תחושת ניכור, אובדן, פחד מהעתיד – נושאים שמלווים את יצירתו לאורך השנים. זהו השיר מתאר אפוקליפסה אישית או קולקטיבית,
את השיר שמעתי בדואט של עמיר בניון ומיכה שטרית באוסף הכפול "קול הנשמה" שערך איתמר חובב לזכרו של אביו, משה חובב, קריין הרדיו הנודע. אם יש שיר שמסביר את הקשר שבין הפופ הישראלי לפיוט היהודי ולתפילה בעידן הזה – זהו
המפגש האחרון שלי עם אהוד מנור היה באפריל 2002. מנור אירח את אריאל זילבר במסגרת סדרת מפגשים עם מלחינים ומבצעים במרכז ענב לתרבות, על גג גן העיר ת"א. זילבר מולו ססגוני, לא צפוי, תמים, משובב. הוא לא הכי מבין איך
מהי אהבה? אהוד מנור ניסה לפענח את הקושיה במילים פשוטות. אהבה היא פחד וכאב, אבל גם נכונות לוותר: ו"אולי נלמד לוותר עד/ לתת יותר/ עד שתיוותר רק אהבתנו". מילים פשוטות: ננקה הרעשים מסביבה עד שתישאר רק היא, נטו. המילים לא
שירי האהבה הגדולים. חמישים, שישים, שבעים, שמונים, תשעים. כמאה "שירי אהבה" בחמישה דיסקים. אוספים הם בד"כ מחזור של אוספים קודמים בוריאציה כזו או אחרת. צריכים תירוץ – ויש אוסף. שירי אהבה אינם סוגה מוזיקלית.האוספים שיוצאים תחת "שירי אהבה" הם אקראיים.
יפתח שפירא שר תוגת המשורר בטון מדוכדך. הסיפור לובש מנגינה דקה, צליל המיתרים והקולות השמיימיים מצטרפים לאווירת המתח הקודרת. אורי צבי גרינברג (אצ”ג) מבטא את כאבו העמוק על אובדן אימו בשואה. השיר לקוח מתוך “ספר העיגול”, והוא נכתב לאחר שאצ”ג
בלילות שלה לא הייתה ישועה, הוא ניסה לפרוע חובות, רצה לגעת בה שוב, זה מה שהיה חשוב לו. גוף אל גוף. אבל בלילה שלה – הוא לא מצא דרך לחזור אליה. גורש מהשמיים שלה… טקסט של כאב? אבל כשאני שומע
פשטותו היפה של שיר אהבה בנלי. אפשר לחשוב על זה ככה: באהבה לא ממציאים מילים חדשות. כל אהבה היא אחרת, וכל אדם מביא איתו את הסיפור המיוחד שלו, את הפחדים שלו. במוסיקה זה קורה גם בשיר שאינו מתיימר טקסטואלית להמציא
