פבלו רוזנברג

בשנת 1994 יצא אלבומה השני של להקת סטלה מאריס, "השער נפתח",  בהפקת המפיק הבינלאומי כריס טנג'רידיס,  שכלל את הבלדה "נר על החלון", אשר חצתה את ז'אנר הרוק וחדרה גם ללב המיינסטרים הישראלי. טנג'רידיס נודע כאחד המפיקים הגדולים בסצנת הרוק הבינלאומית והפיק

הטון העצוב שבוקע מחנן יובל משדר את חווית הזיכרון האמיתית, הגעגוע הטהור למקומות האלה שלא ישובו עוד. ליבם התמים. השנה 1973, אחרי פירוק להקת 'שובבי ציון', יוצא חנן יובל  לדרך עצמאית, מופיע עם טליה שפירא ז"ל, טוביה צפיר, עזרא דגן

אהבה של פעם בחיים הופכת געגוע. מחפשת לה חיים אחרים, אבל חוזרת אליו, גורמת נדודי שינה. פבלו רוזנברג עולה על הכביש הראשי לשיר את הסיפור שלו ברגש הומה, בעוצמה פנימית חזקה. מחליף הילוך. עובר ממקצב אמצע לדיסקו ב"את באה אלי

פבלו רוזנברג כתב על אהבה כיישות עצמאית שממשיכה להתקיים גם כשזוג מתנתק.  הוא האניש אותהבתאור מטפורי – היא "כמו קבצן בפתח זקוקה לנדבה", כאילו נמצאת במחסור. האהבה היא המוקד, בשמה יש יש להציל/ לשקם את היחסים, אפילו במצב שמרגישים זרים

וניפגש ביוני באמפי קיסריה. יהיה סולדאאוט. מכירת הכרטיסים כבר נפתחה. אל תתווכחו עם הקונצנזוס. היתה חגיגה בהיכל. הקהל מת על שידוכים של זמרי מיינסטרים לכל המשפחה. סוג של עיסקת חבילה. כל הלהיטים. "דה בסט אופ" עם ניחוח של נוסטלגיה. אמרו

הקהל מת על שידוכים של זמרים מצליחים. סוג של עיסקת חבילה כולל קורטוב של נוסטלגיה. אמרו שעבר ביניהם "חתול שחור". פייק ניוז. תקשיבו לשיר. נכון ששלומי חשב שהשידוך מיצה את עצמו ופבלו היה זה שהתגעגע, אבל כמו בחיים יש נישואין

רוצים בי-ג'יז אצל פבלו רוזנברג? תלחצו 2. "תאירי את הדרך" נקרא השיר. הטקסט: תרגיל מתייפייף במטפורות מימיות בענייני אהבה – "רץ אלייך מתוך הגשם – לבי ילמד לשחות גם כשאין טיפה בים האושר הגדול". מוסיקה: הפורמולה של האחים גיב. מתברר,

הנושא שדוף – אהבה ושברונה. הכתיבה – מהוקצעת, לא לירית. הדימויים מעושים משהו: "הטעם שדבק בי כמו ברזל", "מסמר שמחטט לי בתוך הלב" : החריזה שבלונית: הולך-קולך-דולף-דולק. השיר הוא ניסיון מרופרף לחבר פזמון שיש בו הרהור על אהבה (כמו שמגיעה

חשבון נפש שיכול להתאים לכל "ישראלי מצוי" – חי כאילו חיים בסבבה, אבל חש חוסר סיפוק גדול. השיר משדר מצד אחד תזזיתיות – "רץ ברחובות", "חי בגדול", "כיסי מלאים מלא המרץ", "חי על הגבול במסלול המהיר", "שט ברחובות עם הזרם"

מה אנחנו עושים עם הזמן המודרני הזה, שעף כמו טיל קדימה? – עוצרים אותו לשעתיים כדי לחזור במנהרת הזמן עד פסטיבל סאן רמו. פעם, עוד לפני ששמעו כאן  על האירוויזיון, היה רק פסטיבל אחד, שחיכינו לו אפילו יותר מאשר לפסטיבל

בדרך לעצמו מנסה עידן יניב לאתגר עצמו מחדש באלבום חמישי.  אחרי ששמעתי עשרה שירים,  התחושה היא – בדרך כלל נשאר ליד עצמו. במיינסטרים המקומי, לא די בגיוס כותבים מקצוענים. ישנם זמרי ה"ז'אנר" שמפוצצים אולמות, ישנם מי שעדיין מחפשים לעצמם "ז'אנר".

הזיווג אריק סיני-פבלו רוזנברג מעניין, אפילו מפתיע, במיוחד אחרי ששומעים את צלילי השיר. השיר כתוב בלשון יחיד ורבים. "החיים שלנו" וגם "אני סוחב את צער השנים". מצד אחד נימת ייאוש ("החיים שלנו שווים פחות מפרסומות"), מצד אחר, למרות הצער, ניסיון

אין לך מתכון יותר משדרג לתוכניות בישול מאשר לתבל אותן במוסיקה. שידוך מיינסטרים ממדרגה ראשונה. פבלו רוזנברג הוא השושבין. יש לו את זה:  נעבכיות + סחבקיות + הומור מחבק. האלבום מהתוכנית בערוץ 24 הגיע עם מתכונים, אבל בלי ריח בישולים,