צחי אלוש

יש שירים אשר עליהם ניתן לומר – יופיים הלא ידוע. זה השיר הזה שמייצר נקודת מפגש בין מבע אמת לאסתטיקה מוזיקלית טהורה. נוי ארז  מחליפה צבעי קול כדי להביע כמיהתה לקרבת מי שאינו בהישג ידה. זהו קול מהזן הלירי הנדיר,

באיזו נדיבות רגשית פונה צחי אלוש למי שאיתו. את זקוקה לחסד, ואני אספק לך אותו. אעשה לך טוב, אשמור אותך שפויה, אציל אותך מהרעים בלילה, את יכולה לעצום עיניים. אצלי תקבלי את The Bright Side of Life. זה שיר של

דניאל דהאן מאשים את "החיים המטורפים" ו"העולם שהשתנה" במשבר יחסים. זה נשמע פשטני ונאיבי כמעט כמו הבקשה לחזור ולהיות "טיפה יותר תמימים". הערגה הזו היא  ההיתממות המבקשת  לחזור אל התמימות הראשונה מתוך עצימת עיניים. פנימית וחיצונית. האם יש מצב לתמימות

ההבדל בין אושר אמיתי לאושר מדומה? תנו לצחי אלוש לענות. לא בטוח שיש לו תשובת עומק. בשיר זה מסתכם בכך שהיא "זורמת לו בדם". האם אלוש יסתפק במשפט האקראי הזה לאבחן מהות אושר האמיתי? גם כותב שורות אלו חושב, שהעיסוק

צחי אלוש (לשעבר להקת "מרפסות") מתאר את היחסים הקשים בינו ובינה במינוחים מטפוריים של סרטי מתח ואסון: זאבים מייללים בחוץ, נשרים מעל הבית שמריחים את הטירוף, אונייה נוטה על הצד בים סוער. הקטסטרופה בשער, אבל הוא אינו מרים ידיים מבקש

צחי אלוש שר על יחסים של חברות עם בליינית, שחיה את ההווה על גברים שמוציאים אותה למסעדות הכי טובות. החיים ה"נורמליים" (חתונה, ילדים) לא מעניינים אותה.  הסיפור מגולגל בגוף שני ושלישי. הדובר כמו דואג לה ולעתידה, מזהיר אותה באוריינטציה של

אז מה הבעיה שלו, ש"אין לו מילים"  להגיד לה והוא בוחר לשיר.  שהוא מדוכא ("נמאס לי מעצמי") נטשה אותו? מתעלמת? ולמה היא בוכה?  מה עושים? האם קניית שמלה בזארה "תסגור לו פינה" ביחסים איתה? ומה מתכוון ב"בואי נאהב קצת" –

מתגעגעת לאור של ירח בג'רי, כפר דייגים בברזיל, על חוץ האוקיינוס האטלנטי.  לא רק חווה את החוויה במשפט הכי נדוש – "אני בעננים", אלא רוצה לשתף את האהוב הרחוק – "אם היית פה לא היית מאמין", ואז מסכמת בלשון לא

נסיעות של פעם על כבישים מולידות  זכרונות וגעגועים. כשהיינו צעירים, הכל נראה אחרת. אמיר דדון שר על התרחשויות, שממרחק הזמן נראות ראשוניות, תמימות, אמיתיות, גם רומנטיות. יש כאן פרטים קונקרטיים: "באר שבע גיל עשרים", מרתף מוסיקה וגם השירים של "אהוד"