שירים חדשים

יוסי גיספן, רחמנא ליצלן. שוב האהובה שהורסת (לא רק את השבור מהשיר הזה, גם  מפילה עוד עוד "גיבורים"). שגונבת הלב. נותנת למות מאהבה. מה אין לה רחמים עליו? גיספן כל כך דש בנדוש, שצריכים להמתין לחבל הצלה מהמוסיקה. עדי ליאון ינסה

מה עובר על איפה הילד? נשמע כמעט רטרו נוסטלגי למוסיקה ישראלית שנות השבעים, ימים של פופ בעל קווי מתאר מלודיים תמים-פשוטים-מלנכוליים-מזוככים. תמתחו קשת בין השלושרים ותגיעו לכוורת. איפה נמצאת איפה הילד כיום?. אני מוסיף סימן שאלה: האם ריכוך נוסטלגי הוא

איך שעל הפראזה הראשונה שמעתי ארז לב ארי. הטון, האווירה, הצבע המלנכולי הרך. אבל זה אינו ארז לב ארי. לב ארי הוא האיש שהפיק לאמיר לביא. הארי הותיק לארי הצעיר . שיר גיטרות מתובל באוריינטאלי, מתפתח יפה מלודית, כלי מיתר שמצטרפים

יאסו, אייל, התגעגעת לימי אריס וטריפונס? צליל הגיטרה – כולו מחווה לימים שיוונית עשתה עלייה, התגיירה והפכה למזרחית נפוצה. מה המילים האלו? "עברתי דרך החיים", "פצעוני חברים" "על הרגעים הכי קשים מעולם לא סיפרתי". משהו אוטוביוגרפי? סימפטיה לאיש המצליח אבל

טל שגב מציע רשימת מצאי של הצעות מה לעשות עם חייו ("אולי … אולי… אולי") שבסופו מגיע משפט – "זה לא שיר אהבה אבל מזכיר לי אותך", וזאת – אחרי שכבר אודיע – "אני רוצה אותך קרוב". אז מה הוא רוצה:

הדממה אינה מכירה את אורות הניאון של חיינו, ממתינה בלי טינה שנתעורר אל האור שבה. מוש בן בסט מחפש את האור בדממה. אנחנו בחורף 2012. הנרטיב שלו מתאים לימים אפורים. גם צבע העטיפה בהתאם – איש קטן על אפור גדול.

מיקה קרני חוברת לטקסט על פי שיר השירים, שרה-מבקשת אהבה בשפה תנכי"ת, ללא האנאלוגיה שמייחסים לטקסט המקראי – האהובה-כנסת ישראל מול הקה"ב, אלא סיטואציית האהבה בפשטותה האנושית. אפשר להקשיב לשיר גם בלי לפתוח פירוש קסוטו – מהי בדיוק ה"שחורה" ומהי

ספי אפרתי משתעשע במחשבות על מי שתהיה הניצודה שלו בכל מחיר. מציג מצב אובססיבי של – לא אוותר עד שאצוד אותה. הוא אינו רוצה אותה כקניין על בסיס קבוע, ("לא רוצה אותה לקנות"), אלא רוצה לכבוש כצייד ואז להגיע לסיפוקו

במערבולת-סערת הרגשות יש כעס, תסכול וגם חמלה עצמית. שילה פרבר במסע-סיפור אישי, שמוביל ממבט ציני על עצמה מול החברה שבתוכה היא חיה, דרך הופעה בקרית מוצקין, הרהורים על אהבה, מקומות שבהם ביקרה, וגם ניסיון עקר להצלה (מלאך מושיע) שמסתיים בסרקזם

איך רוקדים לבד "בחללים האדישים של הלב"? לנועם חורב, שמסר את הטקסט למירי מסיקה (השיר "לרקוד לבד"), יש כנראה הסבר למטפורה ה"קרדיולוגית" המעניינת הזו. אם להיאחז בה – מירי מסיקה היא זמרת, ששרה מכל חדרי הלב, זמרת של גאות רגשות.

עידו רצון מנסה לשחזר משקעים מיחסים עם אב על רקע ילדותו. המבט לאחור מחזיר לסיטאוציות המתרחשות בנסיעה – לראות אירוסים פורחים, בדרך לעבודה. זכרונות נופים קסומים ומועדים מרגשים (יום העצמאות) מתערבבים עם תחושת חוסר תקשורת למרות שקיימת אהבה. את המורכבות

אחרי 11 שירים, אני לא יודע מיהו  יאיא כהן אהרונוב. כלומר – זהו הבחור המתולתל שאוחז בס ב"הדג נחש", אבל באלבום הזה הוא אינו דג ולא נחש, לא חתול ולא אריה. הוא כמה חיות שמתרוצצות על הפס קול המוסיקלי שלו.

בספרדית – להיות מאוהב זה להשיק ספינת נשיקות על המים, לתת ללב לצרוח, לגוף להשתגע, להרגיש דם רותח. לסבול קשיי נשימה. אבל כאן – זה עברית. האמת אין כמו פבלו רוזנברג לשיר פופ לטיני בעברית, בלי שזה יישמע שפה מנופחת,

את ההופעה הזו אני חייב לעצמי פעם נוספת . יש סיבות: נלך מן הקל – האולם במרכז ענב מבאס, במיוחד כשמדובר במופעי רוק. אולם קטן מאוד, אבל יש לך תחושה שהזמר מרוחק. וגם התאורה – לא נותנת כבוד לזמרת. מה

שלומי שבת הלך על סיעור מוחות כדי לייצר להיט אהבה. לטקסט נדרשו שתי כותבות, דנה וחנה לפידות – אם ובתה. למוסיקה – שלושה מוחות, דנה לפידות, שמוליק וקסלר ושלומי שבת. עוד לפני שקראתי טקסט, המבע הזה של שלומי שבת משכנע, שהוא מרגיש

לא רק העובדה שאסי ישראלוף הוא איש שלישיית בידור ("מה קשור") לקחה אותי אסוציאטיבית לגשש החיוור. גם באינטונציה יש משהו שהזכיר. מבחינת העיבוד הקולי שמעתי גם – כוורת. השיר מתחיל נוגה, לירי, מינורי, מהורהר. והנה תפנית מפתיעה – הופך קצבי

יש געגוע עמוק ליוסי בנאי. השנים שחלפו מאז לכתו – אף העצימוהו. ולפתע מתברר, שהגעגוע הזה מתחבר לתוכן. אלבום שיוסי בנאי הכין להקלטה ב-2006, מילים שלו ולחנים שונים, אבל לא הספיק להוציאו. כמעט שבע שנים מאז, וזמרים מתייצבים לשיר את שירי

בחיפושיה אחרי "האושר הגדול", משתעשעת אמילי קרפל בוריאציה על הנושא, לא ממש תובנה. איפה מסתתר האושר החמקמק? הדמיון מוביל אל המתנה בתור במרכז מעגל עמוק בתוך בור. ניתן לעיתים לחוש רק את "צילו הנעים" של האושר שמפזר חומו בין הסדינים.

הקלות הלא נסבלת של השרבוט. אני אומר שרבוט, כי זה סוג של מדריך נדוש וכנראה גם בלתי שימושי. הצעה לאידיאלזציה אסקפיסטית סתמית. הוראות לטייל האוניברסלי. שחיקת תובנות שחוקות – הנסיעה רחוק, ישיבה מול הים, ההתבודדות, הבריחה, שכביכול יסבו הנאה מהחיים. קרולינה

הדובר? מי הדובר שגם מתאר בגוף שני את מצבה של הנמענת ("את שוב בתוך מעגלים") וגם מתגייס לשמש מנחם-מעודד ("תהיי קצת חזקה כ אצלו כלום לא בוער")? לא הייתי מהמר, שהוא פסיכולוג. גם לא הייתי מפליג בשבח כותב המילים שמאחוריו. טקסט