להתאהב מחדש בפולק טהור, תמים, בלתי אמצעי. אלון וסרמן, האיש מאחורי ווטרמן פרוג'קט סימן את הקו הזה כבר בשיר Sunshine cab, 2017. זה הטון המדוכדך, השברירי האינטימי, שמסרב להתכתב עם ערוצי המיינסטרים, נאמן לקו שהיתווה לעצמו. הפעם וסרמן מחפש עולם אידילי-אוטופי להיות איתה:
"איפשהו הרחק מאחורי תחושת זמן/ מקום ליד האוקיאנוס שהכל רק חול/ ולא אכפת לי להירדם בחוץ/ מקום שבו ההרים מאחורי והכוכבים מלמעלה" וגם: "עברנו מאחורי תחושת זמן/ מקום שהירח והשמש נעלמים זה בתוך זה/ והזמן הגיוני רק במוחי/ והלב פועם במהירות דרך קול הרוח".
המנגינה, הצליל האקוסטי, הקול הרכרוכי-משתוקק, הקולות השמימיים המתלווים מצטרפים לתחושת האין-זמן האוטופית כהזיית כליל השלמות. אלון וסרמן אינו מתאמץ להיות משהו/ מישהו אחר. המוסיקה משרטטת את הלך מאווייו בדיוק מופתי, נוגעת באזשהו יופי ראשוני.

Somewhere far behind a sense of time
Where it’s all just sand next to the ocean
and I wouldn't mind to fall asleep outside
Where the mountains are behind me and stars from above

And you’re here with me, feeling what I feel
And you’re here with me, seeing what I see

So we went behind a sense of time
Where the moon and the sun fade into each other
And time makes sense only in my mind
And the heart beats fast through the sound of wind

And you’re here with me, feeling what I feel
And you’re here with me, seeing what I see

You and I we're like a wave
Singing the song of the sea