תביאו את בילי קורגן להופעות, כלומר את הסמשינג פאמפקינס. למי שמצוי בתוך האודיסאה המוסיקלית של הסמשינג – יבין (מאלבום האולפן השביעי שלהם) כי תוקפה של להקתו עדיין לא פג. זה המשך נפלא, אלבום חובה, גם כיצירה העומדת בפני עצמה וגם כחק מתוך הפרויקט המתמשך – Teargarden By Kaleidscope.
יצירה של אדם אחד – בילי קורגן (Billy Corgan) . לא רק כל השירים שהוא כותב. יש מי שיספר, כי גם באולפן הוא יצור דומיננטי, מנגן על כלים רבים. הוא האיש שנותר אחרי האלבומים הגדולים מהתשעים כ – Siamese Dream או Mellon Collie. למרות שאצל רוב היוצרים הגדולים, תהליך ההתבגרות מקהה את ההשראה והם מתקשים לחזור על נכסי העבר, הנה ב – Oceania, קורגן חוזר לשעותיו היפות. המנגינות, העיבודים. האלקטרוניקה. הקול המאנפף והשביר.
אפשר להמליץ על My Love Is Winter. ועוד אחד לטעימה מהירה לפני שנגיע להאזנה שנייה ושלישית של האלבום – Pinwheels. וגם: One Diamond One Heart. רק על השלושה האלה שווה להגיע. אין סתירה בין אמנות אותנטית ובין העובדה שרוק המוגדר אלטרנטיבי – נגיש, נוגע, מגיע. זה אינו אלבום של סינגלים, אלא יחידה אחת, שירים שזורים זה בזה. Oceania עצמו הוא יצירה מורכבת של כ-9 דקות מכל בחינה מוסיקלית-דרמטית.
האלבום הכי אחיד-מלוכד מוסיקלית (שירים, הפקה) שהפאמקינס הוציאו מזה 17 שנה. השילוב של יצירה אישית והרכב תומך. כלומר – זה בכל זאת לא אלבום של קורגן. אבל, בינינו – מי יכול לבלוט בהרכב שבו שולט אחד כמו קורגן.