לפני ארבע שנים הגיעה לביתי בחורה, ליאת יצחקי שמה. אני, בתחושה של "מגלה כישרונות", הבנתי כי שיחקתי אותה. גיליתי זמרת. מאז, המתנתי, שבמהלך השנים יקרה עם המופלאה והנאווה משהו גדול. מצד שני, הסיפור שלה הסגיר בעייתיות: הזמרת, אז מבית שאן, הייתה כבר אם לארבעה. נתון שאינו ממש מקדם פתיחת קריירה.

השבוע בצוותא ת"א, בכורת אלבומה הראשון, הבנתי שליאת יצחקי היא כבר אם לחמישה. אם לחמישה – עם הגוף התמיר הדקיק והחטוב הזה?!

אבל הניצחון של ליאת יצחקי הוא קודם כל ניצחון הנפש על הגוף. לא הרימה ידיים, האמינה באמנות שלה, והנה, חמישה נגנים, נדב ביטון על העיבודים והפסנתר, וההמתנה, מסתבר – השתלמה.

"שילמתי כבר ביוקר בכל שנות בדידותי והעולם קורא לי מכל המבואות", היא שרה בשיר "בית שאן". נדמה לי שהיא מתחילה אחרי הערב הזה לקבל את התמורה.

ערב קצר, אפילו קצר מדי, אבל מכיל את המרובה שלה, חיוניות, אותנטיות, כישרון כתיבה והלחנה. השירים ספוגים בעממיות יפה, חוכמת חיים, בקורטוב של הומור, בנועם לא מעושה. בתמימות מנחמת. הסלסולים, המקצבים, המלודיה והקול הגבוה אומרים – חידוש אתני מרענן.

השבוע, ב"צוותא" הבנתי כי ה"משהו הגדול" של ליאת כבר כאן. רק צריך לקוות, שמפלצת המסחור והרייטינג לא תבלע אותה.

היא פתחה ב"אור מן המזרח", ואלס שמסביר, נדמה לי, במדויק מי היא ליאת יצחקי. שיר על עצמה, שהוא מעין תמצית אוטוביוגרפית: "אור מן המזרח על פנייך נח את רק מתעוררת/ אמא מחכה שבע ודקה את לא ממהרת/ בואי לשולחן כבר השוקו מוכן/ עוד מעט הולכים לגן/ תסדרי מיטה רוצי/ לכיתה מה את מתמהמהת/ תהיי בחוץ רק מה שנחוץ את הרי יודעת/ ילדות טובות לא הולכות ברחובות/ יהיה לך זמן לאהבות"
–"תנגני פסנתר, תתפסי מהר שלא יגמר לך/ עם מזל וזמן תמצאי חתן רק שיישאר לך/ את יודעת שהטובים נחטפים, עזבי, יהיה לך זמן לכיופים / ויגידו בואי ויגידו לכי/ למה זה תבכי למה תחייכי/ יום ועוד יום ולא נשאר לך/ זמן לחלום/ ואת בשלך את לא מוותרת/ מפזרת טוב ותמיד זוכרת/ שיר ועוד שיר יביאו אל העיר אור בהיר
אור מן המזרח נח על המטבח את כבר מבשלת/ מכינה קפה מנקה יפה הילדים בדלת/ יום חדש בחוץ שוב מתחיל המרוץ/ נו, צריך לרוץ/ זה אשר ציווה ילד לחווה ועמל לגבר/ בטח לא חלם שבני האדם ישנו את הסדר/בסוף הכול בחלקך: עבודה וילודה, דיעה, זיעה וילדים לפי שעה".

ליאת יצחקי מחברת בין העכשווי לצליל  המזרחי המסורתי, גם לשפת הוריה (ק'יליום), לפיוט, ומגיעה אל השיר הישראלי הקלאסי – זה שחיבר את יוצרינו האשכנזים למזרח (קאבר מצוין ל"עץ הרימון"). מעבר לכך, זהו הסלסול המובנה–טבעי שלה, ההגשה הרעננה, המזוככת, בלי עכבות ובלי תסכולים, כשהיא שרה לסיום "תנו עוד אהבה". קולחת בצלילים ים תיכוניים אותנטיים. למעשה, ניצחון המוסיקה הים תיכונית האותנטית בתוך ים המסחור הגואה של המוסיקה הים-תיכונית.

נ.ב. לאה שבת המופלאה, שהתארחה לשלושה שירים – הבהירה כי מוסיקה עממית פשוטה ואותנטית מגשרת בקלות על פער השנים. נועדו גם נועדו זו לזו.

אור מן המזרח

בית שאן

ק'יליום

סימה

תמיד יחכו לך

רק החיים

יומי ולילי

פיוט, 'יעלה יעלה' יא–רייח

עץ הרימון

אין לי דבר

תנו עוד אהבה

נדב ביטון: עיבודים והפקה מוסיקלית, פסנתר ואקורדיון, ויקטור ויצמן:  עוּד, מנדול וכלי הקשה אתניים, נעמן טל – קונטרבס, נועה וקס – כלי הקשה. אסף צרויה – גיטרות 

צילום: מרגלית חרסונסקי