נינט מנמיכה טון כדי לשיר על תחושת הלבד ולטפס בסולם הדרמה לזעקה מרטיטה.  מהי תחושת "הלבד" הזו? היא סוג של ניכור גם מעצמך בחיפוש המתמיד למצוא את עצמך, ולו פעם אחת. זה כמעט כמו הרצון לתמימות של הילדות, שכמעט בלתי אפשרי לגעת בה בבגרות. כל הלבד הזה אולי נבע מאהבה גדולה מדי (הוריך…) בה חיבקו אותך, למעשה – חיבוק דוב שלא הכין אותך להתנסויות קשות, להתמודדות בעולם קשה ומסובך. בסופו של דבר, אתה נשאר הליצן על הטרפז שצריך לחזק לעצמו את רשת הביטחון.
נינט שרה בזעקה כואבת את ההתנסות הכמעט בלתי אפשרית הזו עם הלחיות לבד, להיות עצמאי ולעמוד עם שתי רגליים על הקרקע.
הטונים האלה משדרים אמת. זה בעצמותיה. הלחן, העיבוד וההפקה משרתים את הנרטיב שלה לעומק. כל "הלבד הזה" מגיע ממקומות עמוקים של אמירה שמקבלים מימד דרמטי אמיתי. נינט מצליחה לחבר את מהות הקונטקסט-הפקה של Sympathetic Nervous System לעברית באמצעות חברי הקולקטיב. ראש משותף, אנרגיות נכונות, מנתבים אותה למקומות הכי אמינים שלה, נכון לעכשיו.

כל הלבד/ לא מחכה בבוקר/ הפיתוי מתוק/ קורא לך לקחת חזרה אותך/ לגעת עוד פעם אחת
כשהלילה בא/ אין סיבה להירדם/ כי שום דבר/ לא מחכה בבוקר/ כל הלבד אתה
יצאת לטיול/ המדרכות גבוהות מדי/ ואין לך סיכוי/ כי לא לימדו אותך לטעות/ ולאהוב את זה/ ועכשיו לבד/ כל הלבד אתה
וכשתיפול הרשת תקרע/ ותחזק את כל מה שהיה רפוי/ אתה יכול לבד/ אתה יכול לבד/ אתה יכול לבד/ כל הלבד אתה