סער בדישי כתב שיר על סיטואציה קשה. יחסים בינה ובינו. לא רק שהיא מרגישה דפוקה ביחסים איתו, היא מביעה את התחושה בציורים, שהיא מסתירה ממנו (כן, יש אמנות בסיפור). היא בוכה-מפוחדת-מחכה לנס, וכשהיא כמעט נרדמת הוא נכנס עירום למיטה. ממשיכה לחיות בידיעה שהבחור שלה בוגד בה. ממשיכה לבכות, לרעוד וגם שומרת מקום לאופטימיות – אולי יתרחש נס.
אביהו שבת, בעל הקול החם, מנסה לייצר מלודרמה בטון מלנכולי מזדהה כמספר מתבונן מהצד, אלא שהעיבוד מעט חירב לו: רון תיכון המעבד חשב איך להסתכרן על-פס ייצור של להיטיו. יצא מזה פופ-רוק-אמצע קצת אינסטנט. אביהו שבת צועק את הסיפור במלודרמטיות מוחצנת במקום להפנים משהו, לאפק, להעניק לטקסט טון אישי באמת – כמו שהוא עושה בשורה האחרונה.
 שיר יפה, אבל הביצוע  מוחצן-פומפוזי מדי, לא גורם לי להזיל דמעה. אין לי בעיה עם התרגשות מדמיעה.

את אף פעם לא אומרת / מה את מרגישה בפנים /את לא מנסה מוותרת /זה נמשך כמה שנים
הציורים שאת מצירת /על מה קורה הם מעידים /את לא מראה אותם /כי אז יבואו שדים
ואף אחד לא רואה /אף אחד לא רואה / איך הוא לאט מתקרב / אף אחד לא רואה / אף אחד לא רואה / איך את בוכה מכאב
את שוכבת במיטה מפחדת / עוד מעט הוא יכנס / את בוכה וכולך רועדת / מחכה לאיזה נס / וכמעט שאת נרדמת / נשמעים הצעדים / הוא נכנס בשקט בלי בגדים
אף אחד לא רואה…