הבנאדם סגור בתוך עצמו, משהו בוער, אבל לא עובר, לא הופך לצליל טהור שמטפס אל השמיים. מקבץ קלישאות שמנסה להיות שיר. ואז מגיעה המוסיקה כגלגל הצלה: המילים מטפסות עליו ומגיעות לחוף מבטחים. עדי צ'זרה עושה כמיטב יכולתו להגיע לשם. המנגינה הקליטה, העיבוד היפה, קול הטנור המטפס, הגיטרות החשמליות עשו מזה פופ מלודרמטי קליט שאינו משקר.
שמעתי את צ'זרה לפני שנה בשיר "להתאבד על אהבה". גם אז צ'זרה הלך על סחף סנטימנטלי רווי תחושתיות נוגה וגואה, מה שיכול להישמע למישהו גם כמניפולציה רגשית, אבל גם אז האמנתי לטונים הגבוהים האלה שלוקחים גם ממקומות שמתחת למיתרים.
אי אפשר לצאת,/ כואב שאי אפשר לצאת,/ מהמקום שמפחד/ שיגלו אותי פוחד, בעצם/ לא יכול לתת,/ את כל מה שאשמח לתת,/ אבל ברגע האמת/ אני נסגר.
מישהו בוכה עכשיו/ רחוק ממני/ או אולי אני בוכה/ ולא רוצה לראות שזה אני,/ מישהו יכול היה להיות גיבור,/ להיות כמעט הכל יכול,/ אבל עכשיו/ מפסיד מול העולם/ ולא אומר מילה.
אי אפשר לשיר,/ כואב שאי אפשר לשיר,/ כאילו אין מספיק אויר/ לשלוח צליל טהור אל השמים,/ משהו בוער/ אבל בחוץ זה לא עובר,/ אז זה מוכרח להישאר/ סגור בפנים.
