אני שומע את השיר, ונזכר בדור דניאל. הנרטיב והמוסיקה הם מהזן או הז'אנר הזה. מהמילה, המנגינה, הקצב. אפילו העיבוד. הפופ של הכאב הנעים, הרומנטיקה המתקתקה הדוויה, המיוסרת כביכול. לא נורא: כאב קל בחזה. רצה לעזור, לרגע ראה קרן אור. הפעם – כבר נזהר. העיקר לא להיות לבד. ואללה. אדם גורליצקי – כאילו נוגע ללב, אבל לא ממש חודר-מחלחל. לא יצירתיות טקסטואלית ייחודית, לא מורכבות מוסיקלית מיוחדת. מה כן? – חמים ונעים בעצבותו. מיינסטרים של הקלילות הנסבלת. אגב, היכן דור דניאל כיום?
בוקר עולה ומוצא אותי שיכור
יותר מדי חזק מלבקש אותה לחזור
בוקר עולה אני בורח מהאור
הסוף הזה מוכר לי הפסקתי כבר לספור
זמן יעבור עם כאב קל בחזה
לרגע משתחרר ולרגע זה חוזר
לא טוב לה
אני רציתי לעזור
אפילו אם לרגע אני ראיתי קרן אור
לא טוב לי אני כבר מת שיעבור
אפילו אם אסור לי
אני רוצה שהיא תחזור
ועוד חודש עובר והעיניים נפתחות
ונראה שעם אחרת זה שוב יכול להיות
הפעם כבר נזהר
ומתמרן מצד לצד
תיתן עכשיו הכול
רק לא להיות לבד
לא טוב לה…
