גברים מהמאדים, נשים מנגה. מה חדש בתחום חוסר התקשורת בינה ובינו? הכל מוכר. הוא חי במערה שלו, לא רוצה להתמודד, מסתגר. הוא מתחפר, היא חופרת… אם הטענה שלו ש"לאנשים הפשוטים קשה יותר להסתבך" איך הוא בכל זאת הצליח להסתבך איתה? או במילים פשוטות – למה הוא עוד איתה?
היא תנקוט מעשה מניפולטיבי – תאיים ב"לנסוע רחוק" – אולי זה ישכנע אותו לאסוף השברים שלה. למה הדבר דומה? למעשה ילדותי: הילד שמתעקש על משהו, ואימו מכריזה שהיא הולכת מתוך הנחה – שהילד ירוץ אחריה מפחד הנטישה.
יובל דיין, שרה את התובנה והסיפור בקול רפה מיוחד, חספוס קל, רכות מלנכולית. אין זעקה. אין דרמה. לא רצה לפני השיר. אבל הכאב מבעבע מבין השורות. אותנטי. סלסול שיש בו שילוב של תוגה וערגה שמשדר אמת אישית.
הוא מתרכז רק בשקיעה הזאת/ כי ודאי הבין שיש לי מצב רוח לשנות/ הוא לא רוצה להתמודד מסתגר בתוך עצמו אולי ממני מפחד/ זרקתי איזה משהו על לנסוע רחוק/ פתאום הוא נעמד הלך ולבדו פרץ בצחוק/ את באמת חושבת שתצליחי לסדר שם את הראש/ למלחמות שבך אין סוף/ ואם הרוח הקרה תחלוף לי אולי זה טוב אולי פחות/ אז לפחות תבטיח לי עכשיו שאתה תבוא אחרי כדי לאסוף לאסוף, לאסוף/ באמת שלא תכננתי לבקר/ לא אותך לא אצלך אתה תמיד אומר/ שלאנשים הפשוטים קשה יותר להסתבך/ כי הם לא מחפשים ממה לצאת/ הכל נרגע הכל זורם/ אז איך יוצא שרק איתי זה אף פעם לא הולך לא הולך
ואם הרוח הקרה תחלוף לי אולי זה טוב אולי פחות/ אז לפחות תבטיח לי עכשיו שאתה תבוא אחרי כדי לאסוף/ ואם הרוח הקרה תחלוף לי אולי זה טוב אולי פחות/ אז לפחות תבטיח לי עכשיו שאתה תבוא אחרי כדי לאסוף לאסוף , לאסוף, לאסוף
הוא מתרכז רק בשקיעה הזאת כי ודאי הבין שיש לי מצב רוח
