Vibrato ההופעה

פול גילברט

רידינג ת"א
4/5

פול גילברט, לא יפה. מפיק הערב הבטיח לקהל, שאם הוא יעשה "הרבה רעש", אתה חוזר להדרן. הקהל הרעיש, אבל אתה לא חזרת. ככה מודים לקהל שקיבל אותך כל כך יפה? שדחף את ההופעה שלך, כאילו סגד לאלוהי הגיטרה החדשים?
אגב, "אלוהי גיטרה": זהו מושג ששייך לימים בהם קהל העריץ וירטואוזיות של גיטריסטים. סולואים שלא יכולת לקבל מבני תמותה. הפגנת מהירות ושליטה נחשבו מתת אל. העסק הזה קצת פאסה. אבל גילברט חזר משם לכאן (רידינג, במקרה שלנו) לתת שאו של עילוי חבל"ז. פעמיים ראינו אותו נושך את מיתרי הגיטרה! ואהה. נו, כשה"אול מיוזיק גייד" מכנה אותך Metal guitar virtuoso, אתה תעשה הכל להוכיח שאין פה הגזמה. פעמיים נשיכת מיתרים – סביר.
האמת, עד לכתיבת שורות אלו, לא ברור לי מאין הגיעו כל המעריצים האלה (גברים, גברים) שהצטופפו בשורות הראשונות ושיחקו אותה פולחן כוחני, הניפו ידיים, הריעו לכל סולו, אפילו נתנו את הכבוד לאמי גילברט, האישה שאיתו שעל הקלידים, שלקראת הסיום החליפה עמדות: עברה מעמדת הקלידים לקדמת הבמה ופצחה בשירה. הבעל פול התיישב לתופף והעביר את תפקיד החשמלית המובילה לנגן הבס, קלי למייה Kelly Lemieux, ואילו המתופף, תומס לאנג קם בהתלהבות לנגן בס. זה היה שאו מובהק.
החבורה הזו הגיעה לתת שאו, פחות עומק, יותר הצגה. פול גילברט נתן שאו. נתן בראש, אבל עם חיוך. כמעט לא היה רגע דל. לגבי הטכניקה – אין ויכוחים. לגבי ה"נשמה" – כאן הייתה לי בעיה מסוימת, שהקהל נדמה לי לא איתר (או לא סבל ממנה כמוני), בכל מה שקשור לטכניקת נגינה – ה"מאסטר קלאס" שנועד לקומפורט 13 למחרת, התחיל כבר ברידינג. כל תלמיד גיטרה בדרגות בינוני עד מתקדם – קיבל את כיתת האמן כבר בערב הזה. הפריטה, הפרייזינג, הקצב, המלודיה, הנוכחות הבימתית.
סיבת ההתכנסות: Vibrato, אלבומו האחרון של פול גילברט, 4 קטעי גיטרה + קול חדשים, 4 אינסטרומנטליים ועוד קאברים. מי שנמנה בעבר (באייטיז) על להקות Mr. BIG ו – Racer X, מביא היום תצוגת רוק-בלוז באוריינטציה של – אם אינך מכיר את העבר, אין לך מה לחפש בהווה. קיבלנו קאבר ללד זפליןThe Lemon Song, לדייב ברובקBlue Rondo à la Turk, לגרי מורStill Got the Blues, ללהקת שיקגו 25 או 6 ל-4 (שיר שהוא ניגן כנער מתלמד). כמובן, אחדים מהקטעים המקוריים  החדשים – בתצוגת בלוז-רוק-פאנקי חוצת סגנונות.
פול גילברט כבר לא נמצא בהבי מטאל. הוא מנגן כל מה שתואם את אישיותו היום. "גשם רעם וברק" הוא פאנקי של ועידת פסגה משפחתית. לאמי גילברט לא חסר דבר, כשהיא ליד הקלידים, במיוחד באוריינטציה ג'אזית. וגם: אם מופע ראווה – פינו לתומאס לנג את הבמה לסולו תופים שהפך אותו לשמונה דקות לכוכב הערב.
כוכב הערב, פול גילברט הוכיח כי אחרי Mr. BIG ו – Racer X, יש חיים מפוארים לסולו, בעיקר כנגן שבא להפגין יכולותיו הסוליסטיות במסגרת קבוצה שמנגנת רפרטואר אקלקטי עם אלמנטים בידוריים מובהקים. אנטרטיימנט, בידור הוא אחד משמותיו של המשחק בערב הזה, ופול גילברט אכן הופך את הוירטואוזיות להצגת בידור. למי שאין ציפיות ליותר מכך, מקבל תמורה נאותה מאוד לשקלים שהשקיע במחיר הכרטיס. אלא מה: גילברט חייב לנו הדרן או שניים. אם יגיע להופעה נוספת, נזכיר לו את זה.

הרכב: פול גילברט – גיטרה, שירה, אמי גילברט – קלידים שירה, קלי למייה – בס, תומס לנג – תופים.

צילום: מרגלית חרסונסקי.

קטעים מההופעה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. פול גילברט יודע מה הוא עושה, המעריצים והמעריצות יודעים מה הם מקבלים, והמוזיקה מדברת בעד עצמה. זה מצב שבו אנשים נמשכים לטכניקה ונשארים בגלל המוזיקה והנגינה הייחודית שלו (הוא מיישם ארסנל של טכניקות לרגעים מלודיים חסרי תקדים).

    ההופעה הדהימה וריגשה אותי בתור מעריץ ותיק שכבר שנים על גבי שנים שומע, מנגן ונושם את המוזיקה שגילברט עושה. אלפי שעות של צפייה בקליפים שלו ביו-טיוב לא השתוו לשעתיים הרצופות של לשמוע אותו חורך את הFireman שלו מול עיניי ואוזניי.

    לגבי ההדרן, באמת שזה אפילו לא קנה מידה להנאה בהופעה. הבלבול נוצר לגמרי מחוסר תיאום בין המפיק לבין ההרכב, שפשוט ויתר על לרדת ולעלות ושילב את ההדרן (החל מ-Sin City של ACDC עם חילופי הכלים) ברצף עם ההופעה. כך שגילברט, כבודו במקומו מונח, הוא לא "חייב" שום דבר.

    אני בטוח שהרבה אנשים מהקהל (שלא ברור לך מאין הגיעו, על פי טענתך) יסכימו איתי.
    ממליץ לך להמשיך לבקר הופעות בטעם טוב, בלי "הילה" דמיונית של ציפיות שתרחף ברוח הדברים שאתה רושם, שתהנה מן הפשטות שבמוזיקה מפעם לפעם, גם זה מותר.

    אני מעריך את הזמן שאתה מקדיש לסיקור וצילום של מופעים. יישר כוח. 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות