הורה הסלמה

הבילויים

הפקה עצמאית
3.5/5

הבילויים ב"הורה הסלמה" לוקחים למסע בזמן. למסע בתודעה, בנבכי הגיגיהם. בתודעת מחאתם, במחסני האלוזיות המוסיקליות שלהם. הנוסע יקבל דף טקסטים מקופל. רצוי לקרוא לפני הקשבה, תוך כדי הקשבה, כי המוסיקה לעיתים רק בת ליווי. חשוב אולי להתביית על זרמי המחשבה והמילים לאורך ארבעה עשר קטעי האלבום המתפרשים על נושאי אקטואליה שונים מצעידת המחאה ועד הצעות (פשוטות) לפיתרון הסכסוך במזרח התיכון. אם תתקלו בקשיים, כדאי אולי לצלצל לכותבים.
ימי ויסלר ונועם ענבר (הזמר המצוין) אינם מבטיחים מסע קל. בפואטיקה של "הבילויים", המאזין נדרש גם לחידודי לשון כמו – "זיעת הלב זה עטלף, רק בלילות היא מתעוררת" (השיר "הזמן האחרון") הבילויים אינם מתחייבים לסיפורים נהירים, כמו שאינם מתחייבים לסגנון מוסיקלי מסוים. האלבום רווי בהשפעות ובאלוזיות. ("אישה קטנה ואיש עם משקפיים" ב"ערב ערב" מפנה ל"כשתגדל" של פוליקר)  תקשיבו לסווינג שנות השלושים בטון נוסטלגי ב"ניפגש על החוף" העוסק בפתרונות קולוסאליים לבעיות המין האנושי. אתם יכולים להצטרף לבילויים בקצב רוקנ'רול תזזיתי ב"זמר ספאות" – שיר על חידלון או על עובדות חיים שאינם גורמות לך לעשות משהו, לקבל את רוח המנון הפלמ"ח ב"הצעדה" – סרקזם על רקע תנועת המחאה – מהשירים הטובים בדיסק, זווית אירונית על השגרה הנמשכת למרות כל הרעות שחולפות, וגם – קצב "גבעת התחמושת" ההירואי הזכור מלהקת פיקוד המרכז בשיר "הורה הסלמה" – על מגמת המעבר לצד הימיני של הקשת הפוליטית הפוקדת את הציבור – בעיבוד ובמקצב שפולשים לשדות הבלקן. 
אתה נוטש את זרם התודעה והסיפורים של הבילויים, כשהמוסיקה מפסיקה לעניין. אני מדבר על שירים כמו "שנאתי את השירה שלך", "חייב להתארגן" (סטייל קאונטרי מערבונים מהפיפטיז), "תיאור של מאבק" ומעדיף כבר את הקברט של "ערב ערב", שנשמע אלוזיה ל"אני הולך לבית שאן" (גרי אקשטיין) בעיבוד של נינו רוטה לסרט של פליני. בקומוניקט שהגיע עם הדיסק כתוב: "הורה הסלמה" הוא סיפורו של מרחב מחיה קטן מדי ואקלקטי יתר על המידה, המייצר 14 אירועים שקרו באמת, או כאילו שהיו יכולים לקרות… התכנים בהורה הסלמה הלכו מקיצון לקיצון, וכעת כשהמציאות ישרה קו עם מפלס האלימות והגרוטסקה – נראה שהעולם מוכן לאלבום הזה".
תיאוריה מעניינת, אלא כשמפלס הפואטיקה והפרוזה של הבילויים אינו תמיד מיישר קו עם מפלס ההנאה המוסיקלית הצרופה, אתה מרפה, והמילים מתחילות לרוץ ללא מטרה.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. בנוסף לתגובה מס 2 המדויקת מאד, יש נטייה למבקר באתר הזה
    א. לא לקלוט דברים שמקדימים את זמנן – כמו התקליט של הבילויים .. ואם זכור לי נכון גם את כהנא ומוסקט החדש לא קלטו ..
    ב. כפי שהזכרת , לא להכנס לעומק היצירה ולכתוב עליה אחרי חצי שמיעה..
    כך לפחות זה מרגיש ..

  2. דווקא מבחינה מוזיקלית, החצי השני של האלבום הוא החצי הטוב והמעניין ("מיס תבל" פשוט מצמרר; "אני אפריקאי", שבאמת מתקשר עם מוזיקה (דרום) אפריקאית, וגם שיר האספסת). הטקסטים רק הולכים ומשתפרים (בפרט ב"ערב ערב", שהוא פשוט יצירת מופת).

    ה"בעייה" היחידה שיש עם האלבום החדש של הבילויים (שהוא בהחלט הטוב ביותר שהם הוציאו עד כה), היא שמבקרים רצים לכתוב עליו ביקורות אחרי ששמעו אותו רק פעם או פעמיים, ואילו האלבום דורש גם את השמיעה החמישית, השישית, העשירית, ומשתפר משמיעה לשמיעה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות