שמלה כחולה

לירן דנינו

מילים: משה יהודה לחן: סתיו שמש עיבוד והפקה מוסיקלית: אורי אבני
3.5/5

מה מהות הנשימות הארוכות שלה? הזמר הרגשני ינסה לפתור לכם. אני מנסה להבין איזו דרך הובילה את לירן דנינו, זמר מיינסטרים עתיר רגש, לטקסט האניגמטי הזה, סיפור יחסים עם אחת בשמלה כחולה, שלא ברור אם מציאות או הזיה היא, חידתית בעיניו ("איך נוגעים לך בכאב"?) כשהוא מתאר אותה במצב שינה, כאשר הוא מצליח לחוש רק בנשימותיה הארוכות ש"עושות קצת רעש", (נוחרת?!) כי בדיבורים אין לו סיכויים.
הוא יוצא מנקודת הנחה שיש לה כוונות לשקר, אך היא אינה מסוגלת, כי שפת הגוף חושפת את כוונותיה.
מילים כנראה לא יובילו אותנו בשביל הנכון להבנת הנקרא, כך שנשאר הרגש: מבחינה זו לירן דנינו אינו משאיר צל של ספק: הוא חש על מה הוא שר, מפתל את הקול, נוסק עד פלצט כאילו הסיפור בעצמותיו. הלחן והעיבוד המוסיקלי אינם משאירים את השיר בחדרו הפרטי. הם מוציאים אותו לכביש המיינסטרים הראשי. תן לרגש לנוע לפניך. לך תתווכח עם שירה טעונה כזו, גם אם אינך מבין על מה הזמר מתרגש.

זאת את שבשמלה כחולה לוקחת למקום אחר/ הרגליים כבדות בדרך לא מוכרת את אומרת, לא צריך לדבר/ אני מנסה להתאפק אפילו יותר מידי / ובשעות הקטנות של הלילה את נמצאת כאן, כמעט
ורק הנשימות הארוכות שלך עושות קצת רעש/ גם אם תתחילי עכשיו לדבר את לא יודעת לשקר/ ורק הנשימות הארוכות שלך עושות קצת רעש/ גם אם תתחילי עכשיו לדבר את לא יודעת לשקר
זאת את שבשמלה כחולה לוקחת לי את הלב/ תמיד רציתי לדעת, איך עוצרים את הזמן? איך נוגעים לך בכאב?
ורק הנשימות הארוכות שלך עושות קצת רעש/ גם אם תתחילי עכשיו לדבר את לא יודעת לשקר/ ורק הנשימות הארוכות שלך עושות קצת רעש/ גם אם תתחילי עכשיו לדבר את לא יודעת לשקר

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. לדעתי קול ואיכות ברמה כמו שאני מקשיב קשה למצוא בארץ.מדומני למה הבחור או צוות המנהלים שלו לא לוקחים אותו לחו"ל ..אין קולות מסוג זה מבצע ברמות שקשה לתאר..המילים הלחן ..ובכלל המבצע ..מדהים ביותר..שפו

  2. ממש קשה להאמין שאנשים שעברו את גיל עשר יכולים לייצר מוצרים כאלה.
    באמת, מה זה צריך להיות? ידוע שכל אחד יכול לכתוב שיר. תמיד היה ככה. אבל היום מוציאים לאור את מה שפעם לא היו מעיזים להוציא. מוסיקה הייתה פעם האומנות הנישגבת ביותר. היום, ללא ספק, היא הנחותה מכולן – אין אומנות שמספר השרלטנים הבוחשים בה הוא רב כל כך. קצת מדכא. אני חושב על זה ואחר כך שוכח. עד הלירן דנינו הבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן