אי ההפרדה בין סיפור חיים לכישרון מוסיקלי – היא בעוכרי הכוכב הבא. רני רהב ממהר ללחוץ כחול כבר ברבע השיר , וכמעט לא אומר דבר על הביצוע אלא על המוצא, האמונה, על הכבוד. כשביקשו מרהב טיפ לדונדיט ג'ון, הוא שוב שטף אותנו ב"ציונות אפריקנית" ובסמלי שלום.
עם כל הכבוד לריאליטי, תחרות מוסיקה עתירת צפייה ראויה לשיפוט מקצועי. גם צביקה הדר במקרה של אביתר קורקוס ששר "אלוהים נתן לך במתנה" אמר: "אני אוהב את האופי שלך, את הגישה שלך לחיים"…
הסיפורים מאפילים לעיתים על הניתוח המקצועי: למשל במקרה של דונדיט ג'ון – הטיפ שהיה צריך להינתן לו לשלב התלת קרב – אל תבחר שיר שאינו מתאים לסגנון-דיאלקט שלך. דונדיט שר "ארים ראשי" עפ"י תהילים ללחן של שי גבסו. מה לו לזה?!  הבחור שר בדיאלקט אפריקאי, ואנחנו שופטים אותו לפי תבניות מערביות. אבל מה שעניין את מפיקי התוכנית הוא הסיפור שלו, לא הטיפ שלא קיבל מהשופטים. גם השופטת ריטה לא הבחינה בכך. היא שפטה אותו לפי טונים שהיא מכירה.
ה"טיפ" של "תהיה עצמך" או הכי קרוב לעצמך" נדוש, סתמי ואינו מועיל. אבל לא שמעתי מהשופטים טיפ חיוני כמו – גם כשלוחצים על דוושת הרגש, לא חייבים לסחוט אותו עד הסוף. יש יופי גם במעבר "קטן" יותר, מעודן יותר. אייל גולן , למשל, נתן כחול לרוני ישראלי על "שבתות וחגים" של רוטבליט א רביץ רק אחרי שהיא פתחה מבערים.  נכון העיר צביקה הדר: "אל תפחדי מהשקטים שלך" כלומר – לא חייבים לתת לרגש להתפרץ כמו הר געש. במקרה של דוד דריי שביצע את Je Suis Malade של סרז' לאמה – הטיפוס לאוורסט של הרגש שיבש לו את המעבר לעברית, והוא עשה טעויות של ממש. מבחינה זו, האחים אריה וגיל גת מצליחים ליצור את האיזונים הנכונים, לשיר נכון ומקצועי בלי לנסות להרשים בכוח. הסולו שלקח גיל גת ב"עץ השדה" (נתן זך-שלום חנוך) היה מרשים ומהוקצע, כנ"ל הסולו חשמלית.

עברו לשלב הבא: רוני ישראלי, דוד דריי, אריה וגיל גת, אביתר קורקוס, אליאס מלייב. הודח: דונדיט ג'ון.